לפני שמונה חודשים זכה בצלאל סמוטריץ' במדור זה להיקרא "שר אוצר מסוכן לכלכלת ישראל". הכינוי שיקף את התנהלותו הכושלת בממשלה בסוגיות של תקציב וכספים וגם את עיסוקו המואץ בקידום ויישום השקפת העולם המשיחית שלו. עם פרוץ המלחמה, הביקורת על סמוטריץ' שינתה כיוון והתמקדה ב"כספים קואליציוניים", כינוי לתקציבים המיועדים לסלול את הדרך להפיכת ישראל לארץ ישראל השלמה והחרדית.
והנה לאחרונה נדמה היה ששר האוצר מצא את המפתח לשער המוביל ללב ליבו של הקונצנזוס הכלכלי בארצנו: הוא בישר על קיצוץ עמוק בתקציב ל־2024. בתדרוכים ובישיבות הציג בגאווה שורה ארוכה מאוד של גזירות שהכין אגף התקציבים במשרדו כדי לצמצם – אם ירצה השם – את הגירעון החזוי השנה ב־17 עד 20 מיליארד שקל. בערך.
אלא שמעיון באותם "הצעדים הנחוצים אך הכואבים" שהפיץ האוצר – הסתבר שהשר ופקידיו הבכירים עדיין חושבים במונחים של 6 באוקטובר. אגף התקציבים (המכונה "דרג מקצועי") לא עמד בפיתוי להוציא מהמגירות את הרעיונות וההצעות שהצהיבו מרוב התיישנות, ועירבב אותם לבליל סמיך הקשה לעיכול ובליעה. מה, למשל, ההיגיון לכלול בתקציב המלחמה מיסוי מיוחד על נסיעה במכונית חשמלית שיופעל לכל המוקדם בעוד שנתיים, והוא פטנט ישראלי מסובך ומיותר שלא קיים באף מדינה? או להציע לקצץ 100 מיליון שקל מסל הבריאות ועוד 70 מיליון שקל ממשרד הרווחה – כשהמלחמה בעיצומה והלחץ על מערכת הבריאות והרווחה כבד מאוד? או חנק המחקר החקלאי כשחיוני לעודדו? או להעניש את המגזר הערבי על עמדתו הפטריוטית בחודשי המלחמה על ידי קיצוץ עמוק בתקציבי הפיתוח והמאבק בפשיעה? אלו רק פנינים נבחרות מרשימת המכולת של הגזירות.
הודות לרשימה ראשונית זו קיבל סמוטריץ' מחילה מלאה ממעצבי דעת הקהל הכלכלית. לפתע הוא נהיה בעיניהם פוליטיקאי אחראי ורציני, אתרוג 2024. נשכחו ונסלחו העמדות המדיניות המשיחיות המסוכנות שלו, נשכחו ונסלחו קריאותיו לעידוד "הגירה מרצון" של פליטי עזה, נשכח ההכשר שהעניק לחמאס כ"נכס לישראל" וכמובן נשכחה ונסלחה תמיכתו הנלהבת ברפורמה המשפטית, כולל התנגדותו למינוי פרופ' אהרן ברק כשופט מטעם מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. העיקר שהיה מוכן כשר האוצר לדחות בכמה חודשים את מלוא התוספת לקצבאות לאברכים ולכווץ את מספר משרדי הממשלה.
זו הייתה מהתחלה גישה מקצועית מוטעית: בתקציב 2024 נדרש מספר קטן יחסית של צעדים גדולים בצד ההכנסות וההוצאות, כדי לעמוד ביעד גירעון שלא יעלה על 5% מהתוצר, סדר גודל של 100 מיליארד שקל. להתמקד במהלכים שמזיקים הכי פחות לצמיחת הכלכלה, משפיעים הכי מהר על הקטנת הגירעון והכי מובנים לאזרחים.
ואכן היו גם כאלה במהדורה הראשונה של ספר התוכניות של האוצר, ובהם הקפאה של הטבות מס מובטחות להורים עובדים לילדים עד גיל שלוש, העלאת מס ערך מוסף ל־18%, הפחתת כספים קואליציוניים בכמה מיליארדי שקלים וקיצוץ אחיד של 5% בתקציבי רוב משרדי הממשלה (וצמצום מספרם). אלא שדווקא סעיפים אלו, שחשיבותם הובלטה במכתב בהול ששיגר נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון לראש הממשלה בנימין נתניהו, עברו תספורת פוליטית – ולאחר דחיית הדיון התקציבי הממשלתי לתחילת השבוע הבא פחת הסיכוי שייכללו בתיקון לחוק התקציב שיאושר לבסוף בכנסת. בשעת הכתיבה של שורות אלו לא שר האוצר ולא "הדרג המקצועי" שלו הניחו על השולחן את הצעת התקציב המתוקנת במלואה, כולל הערכות של ההוצאות, ההכנסות, הגירעון, המימון ועוד.
הרומן של הקהיליה הכלכלית עם סמוטריץ' הסתיים והתהפך עד מהרה לאכזבה. כעת כבר ברור שגודל האירוע של מלחמת חרבות ברזל לא חדר לתודעת האוצר, ובמיוחד לא לתודעת השר. הבעיה התקציבית הרי לא תחלוף עם סיום שלב כזה או אחר של הלחימה. באחת ההתייחסויות הכלכליות המעטות שלו אמר ראש הממשלה נתניהו כי גם בשוך הקרבות תקציב הביטחון יצטרך לגדול "לכמה שנים" ב־20 מיליארד שקל לשנה, לתפוס עוד 1% מעוגת התוצר המקומי הצפוי. כפי שנחשף לראשונה ב"ממון סופשבוע", משרד הביטחון וצה"ל דורשים תוספת שנתית כפולה ומשולשת של 40 עד 60 מיליארד שקל, 2% עד 3% מהתוצר המקומי. בין שני המספרים הללו יתחולל הדיון הכלכלי־תקציבי שתוצאותיו יקבעו את גורל המשק.
מי ינהל אותו? הציבור הרחב מפוחד וכעוס, לא נותן גרוש של אמון בשר האוצר שמימון המלחמה גדול בהרבה מידות על יכולותיו והשקפותיו. אז כן, גם היום – במיוחד היום – סמוטריץ' מסכן את כלכלת ישראל. רק הפקעת משרד האוצר מידי משיח השקר הכלכלי הזה תאפשר עסקת חבילה בין כל המגזרים והשחקנים על במת המשק, הנחוצה כדי לחולל את ההסכמה הכללית ולבלום את ההידרדרות למשבר. ברגע זה, כלכלתנו שועטת לשם.
עזה, היום שלפני
אילו לצד החומר המודיעיני וחוות הדעת האסטרטגיות היו מעצבי המדיניות הממשלתית כלפי רצועת עזה קוראים גם את הסקירות על הכלכלה הפלסטינית של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, הם היו נחשפים לעובדה בולטת אחת: חמאס הביא אסון כלכלי על עזה – ולא אכפת לו מכך. מבחינתו, אין כל חשיבות לסבל האוכלוסייה תחת שליטתו. זה לא מזיז לו.
לפי מחקר מיוחד של קרן המטבע שפורסם בקיץ אשתקד, משנת 2007, שבה התבסס משטר חמאס ברצועה, ועד 2022 ההכנסה הריאלית לנפש שם ירדה ב־2.5% לשנה, כלומר ירידה של שליש (!) במצטבר. באותן 15 שנים עלתה ההכנסה הריאלית לנפש בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה בקצב שנתי של 3%, ב־56% במצטבר. כתוצאה מכך ההכנסה לנפש ברשות הייתה גבוהה פי 4 מברצועה. בעזה חי כל פלסטיני שני בעוני, בשטחי הרשות כל פלסטיני שמיני.
הכלכלנים שחיברו את הסקירות לא ראו בחמאס בעל בית לגיטימי בעזה, אלא ארגון איסלאמיסטי קיצוני שתפס בכוח הזרוע את השליטה ומפריע ומזיק לתהליך של התאוששות כלכלית. עושה הכל כדי לדרדר את רמת החיים של העזתים ולא כדי להעלותה. ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מקביעות כלכליות אלו – שסתרו את הקונספציה – המשיכה לראות בחמאס גורם כמו אזרחי הדואג לרווחת התושבים. הראייה הכלכלית חסרה גם ביחסה של הממשלה הנוכחית לעתיד הרצועה. יש לישראל עניין לאומי עמוק בשאלה מי ישקם אותה ואיך. במקום מחנות הפליטים שנהרסו סוף כל סוף, כפי שהציעו כבר ב־1967 פרופסורים צעירים לכלכלה, צריך לבנות שם ערים ושכונות חדשות ולשכן בהן את דרי המחנות לשעבר. במקביל, צריך לפתח במהירות תשתיות מקומיות של חשמל, מים, תחבורה ותקשורת שינתקו את ישראל מעזה. כך ייווצרו התנאים לסגירתה של אונר"א, סוכנות האו"ם המיותרת לפליטים פלסטינים ולהקים במקומה גוף כלכלי רב־לאומי, שבו תשותף גם הרשות הפלסטינית.
הרשות אמנם רחוקה מלהיות ממשל אמין, דמוקרטי ואוהד ישראל, אבל היא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, ועד 7 באוקטובר היא מימנה את רוב מנגנוני הממשל האזרחי־ציבורי ברצועת עזה ושילמה משכורות לרבבות עובדים המועסקים בהם. טעינו די והותר ביחסינו לעזה, מההתנתקות החד־צדדית ועד עצימת עניים לכוונות האמת של חמאס. כדאי מאוד שלא נטעה שוב, כי שוב נופתע.
