תקראו לידיעות על המתווה שמתגבש לשחרור החטופים איך שתקראו – הצעה קטארית, מצרית או אמריקאית – הן מלמדות שבצד הישראלי מתחילים להשלים עם התוצאות המוגבלות של המלחמה. למיטב ידיעתי, עסקה עוד אין כאן. צריך לקוות שתהיה. אבל במלאת 100 יום למחדל ולחורבן, אין מנוס מלראות את המצב נכוחה. יש קוראים שמסרבים לקבל את התיאור הזה של המציאות: זאת זכותם. אני חושב שבצמרת צה"ל מבינים את המצב היטב. השאלה היא איך יגשרו נתניהו ושריו על הפער בין הציפיות הבלתי אחראיות שיצרו, להחלטות הקשות שעומדות לפניהם. אל תקנאו בהם.
המתווה מדבר על הסכם להפסקת אש לשלושה חודשים. הביצוע יהיה מדורג. הוא יכלול שחרור של כל החטופים, החיים והמתים, בשלבים, כשהשלב הראשון יהיה הומניטרי – כלומר, יכלול בקדימות ראשונה חולים, פצועים, קשישים. לבד משחרור של אלפי אסירים פלסטינים, בכירים וזוטרים, הוא אמור לענות לדרישות הבאות: תגבור דרמטי של היקף הסיוע ההומניטרי לרצועה; חזרה של אוכלוסייה למרחב הצפוני, לעזה ולבנותיה; נסיגה של כוחות צה"ל; כינון מנהלה במימון בינלאומי לשיקום רצועת עזה מהריסותיה – והגרוע מכל, שותפות של חמאס בשליטה ברצועה בעתיד.
הצד הישראלי היה שמח לאפשר יציאה של צמרת חמאס, כולל סינוואר ודף, לגלות, בקטאר או במדינות אחרות. גלות היא מה שקיבלו ערפאת ואנשיו בביירות, במלחמת לבנון הראשונה. אבל עזה איננה ביירות וסינוואר איננו ערפאת. כרגע הוא לא מחפש מפלט בגלות – הוא מתכונן לחגיגות ניצחון בעזה.
התנאים עשויים להשתנות במהלך המשא ומתן. גם פיצוץ בשיחות אפשרי. אבל השאלה עדיין עומדת, והיא קשה כשאול: האם התקווה לחיים של 136 ישראלים מצדיקה מחירים כאלה? אני אומר כן, ולו בגלל העובדה שרובם אזרחים שנחטפו מבתיהם באשמת ממשלה וצבא שהפקירו אותם במחדל שאין שני לו, הפקירו אותם לפני 7 באוקטובר והפקירו אותם במהלך אותו יום. כאשר נתניהו נפגש עם משפחות חטופים, הוא מקפיד להביא לפגישה את אשתו, כאילו מדובר במסכנים שזקוקים לפלורנס נייטינגל, לאמא תרזה, לאקט של חמלה שבעולם המיושן שלו שייך בלעדית לנשים. בעיניי זאת חרפה. הנשיא ביידן יכול לרחם על החטופים; נתניהו אחראי למצבם. זאת העבודה שלו.
יש בדרג הפוליטי והצבאי מי שמעדיף להוריד מסדר היום את עניין החטופים. הטענה היא שהחטופים הם מטרד: העיסוק בהם מעכב את הכוחות בשטח ומחזק את חמאס. מוטב להשלים עם גורלם וללכת קדימה. העמדה הזאת בולטת במיוחד במגזר החרד"לי המשיחי. בשביל כמה מנציגי המגזר הזה, אירועי 7 באוקטובר לא היו אסון אלא הזדמנות היסטורית: ישראל תכבוש את כל עזה, תגרש את אוכלוסייתה ותיישב אותה ביהודים; אם תיפתח חזית בגדה, נגרש את הפלסטינים גם משם.
אנשי המגזר הזה בולטים ביחידות הקרביות בצבא. אני אומר את זה לזכותם. זה לא אומר שמותר להם למלא את הקירות בעזה בכתובות גרפיטי שקוראות לחזרה לגוש קטיף. הצבא לא יודע להשתלט על הלהט הפוליטי שלהם.
תמיהה אחרת, חמורה יותר, נוגעת לתא"ל ברק חירם שב־7 באוקטובר, בבארי, הורה לטנק להפגיז בניין שהיו בו, לצד מחבלי חמאס, בני ערובה. 12 מבני הערובה נהרגו. הפרשה התגלתה בפרסום ב"ניו יורק טיימס". היא נחקרת כרגע בצבא. חברים בכיתת הכוננות של בארי דרשו לעכב את מינויו של חירם למפקד אוגדת עזה עד לסיום החקירה. צה"ל סירב. כמו ב"מלכוד 22" של ג'וזף הלר, מי שהפגיז את חברי הקיבוץ יהיה המפקד הממונה עליהם.
חירם הוא תושב ההתנחלות תקוע, עובדה שמוסיפה תבלין פוליטי לפרשה. בעיניי לא חשוב איפה הוא מתגורר – חשוב מה היה שיקול הדעת שלו. במלחמה הזאת צה"ל מרבה להסביר משגים שעלו בחיי אזרחים ולוחמים בכך שאין מה לעשות, ככה זה בזירת לחימה. לא תמיד ההסבר משכנע.
אין קמח, אין תורה
גורל החטופים איננו הבלם היחיד שעוצר את צה"ל מכיבוש כל עזה. לפעמים החטופים הם נימוק, לפעמים תירוץ: לא כל מי שתולה דסקית על צווארו או מצמיד סרט צהוב אל חליפתו מגויס באמת לעניינם.
ביום רביעי בערב אמור היה הקבינט לדון בחזון לעתיד עזה, עזה ביום שאחרי. ברגע האחרון הנושא הורד מסדר היום: מישהו נזכר שלמחרת, כלומר אתמול, מתחילים לדון בהאג בתלונה הדרום־אפריקאית, ומי יודע איך ישפיעו הציטוטים שיודלפו מתוך הישיבה על הדיון בבית הדין.
סיפור קטן, אבל הוא מלמד לא מעט: ממשלת ישראל הנוכחית לא יכולה לנהל מלחמה. היא נקרעת בין בן גביר וסמוטריץ' לביידן ולבלינקן, עם גנץ ואיזנקוט באמצע. נתניהו דן עם בלינקן בהעברת 150 טונות קמח לעזה. הדרישה מנוגדת לכל מה שנתניהו התחייב לציבור בתחילת המלחמה. הדיון מתקיים מאחורי גבם של שרי הקבינט. נתניהו נענה בחצי פה. לבלינקן נמאס, והוא מחליט להודות בפומבי לנתניהו על הקמח. לשכת ראש הממשלה ממהרת להכחיש. התוצאה: האמריקאים לא מאמינים לו, שרי הקבינט לא מאמינים לו, אין קמח ואין תורה. כשאבותינו כתבו "בתחבולות תעשה לך מלחמה", הם לא התכוונו לזה.
עם כל הצער שבדבר, חמאס לא הולך כנראה לשום מקום. תורו למיטוט אולי יגיע בסבבים הבאים, כשיפר את ההסדר שייקבע (והוא יפר). אם הייתה הזדמנות להקים בעזה חלופה לא ג'יהאדיסטית, וספק אם הייתה, ממשלת ישראל דחתה אותה על הסף.
אבל החטופים יחזרו הביתה, וצה"ל יתפנה לחזית הצפונית. ואולי הישראלים יתפנו לעשות סדר בביתם. כך הטיחה, כך הבטיחה, ראומה קדם, שחמישה מבני משפחתה נרצחו, באוזני שר הביטחון גלנט. את המשפטים המכוננים שלה צריך לחרוט על דלתות לשכת ראש הממשלה, על דלתות המטכ"ל. זה במקרה הטוב. במקרה הרע לא יהיה הסדר, צה"ל ייתקע בעזה, בלי תוכנית, מול קרוב לשני מיליון עקורים שאין להם לאן ללכת, מול עולם עוין וממשל אמריקאי מותש, עם חטופים שלא ישרדו ומפונים שלא יוכלו לחזור לבתיהם, עם כלכלה במשבר, תקציב מופרך ומערכת פוליטית שיודעת לדאוג רק לעצמה.
בסוף, כמו בכל סרט הוליוודי, יהיה הפי־אנד. אני רק לא יודע מהו.
