מבנה // סרחיו ביסיו } תרגום: שוש נבון } תשע נשמות } 86 עמ'
המילה בית מתפקדת כשני מסומנים בחיי האדם: פעם אחת במשמעותה הליטרלית, מבנה שבתוכו גרים, בתוכו גדלים, מבלים זמן, בדרך כלל עם משפחה ואולי מאוחר יותר גם לבד, עם שותף, עם משפחה חדשה, ארבעה קירות, אם תרצו, קורת גג. במשמעותה השנייה, הבית מסמן את המקום הבטוח של האדם בחייו. מסיבה זו הבית יכול להיות מקום חיצוני, פיזי, או מקום פנימי, נסתר, ובצורה האולטימטיבית — הלימה בין החוץ לפנים, בין הפיזי לרגשי. הבית אם כן, מלווה אותנו לאורך החיים ויש לו גם את הפוטנציאל להתרחב אל בתים אחרים, רחוב, שכונה, מולדת. זהו גם המופע השכיח יותר בספרות בכלל ובספרות הישראלית בפרט, הבית כאירוע רגשי שממנו נשלחות גרורות אל מקומות נוספים ומשמעויות משנות חיים.
1 צפייה בגלריה
("בית צר" מאת ארווין וורם. מתוך התערוכה "הרחק בבית" במוזיאון תל־אביב לאמנות | צילום: אלעד שריג)
אצל סרחיו ביסיו המבנה עצמו הוא זה המכיל את מרב המשמעויות המעניינות שיש לבית להציע. זהו למעשה הנושא של הסיפור הראשון בקובץ החדש שתורגם לעברית, שמו 'מבנה'. איש צעיר מגיע לביתו המוזנח של קשיש ועוזר לו לבנות עוד חדר, כלומר להרחיב מעט את המבנה. בתמורה, הוא וחברו יכולים לישון שם עד שיסיימו את הכל. וכך קורה. אלא ששנים מאוחר יותר חוזר האיש לאותו מבנה ומגלה שהשתנה עד לבלי הכר, שנוספו לו עוד ועוד חדרים, קומות, הרחבות, חצרות ומטעים. אבל אין כלל סדר והיגיון לכל הבנייה הזו, עוד אורחים באים ומוסיפים עוד משהו: קומה, אגף למבנה המקורי בתמורה לשינה ולאוכל. הכאוס שולט, האנרכיה המוזרה הזו מחזיקה את עצמה בכוח נסתר. האיש מנסה להשתלט על מניין האורחים וסדר הבנייה וההרחבה, אבל טובע באוקיינוס הגואה עוד ועוד ומוותר לבסוף.
זו לא פעם ראשונה שביסיו — ללא ספק מהסופרים המעניינים ביותר שפועלים כיום — עוסק בנושא הבית, המבנה, המקום. גם ב'בורחסטיין' הגיבור שוכר בית ביער ומגלה שסודות רבים שוכנים בתוכו, לרבות תוכי שרוף עם הרגל מגונה לחשמל את עצמו. גם 'אחוזה' עוסק באפשרויות הביזאריות של הבית. המשותף לכל אלה הוא היציאה מן העיר אל אזורי הספר — היער, הכפר, אזורי הפרא הן של הגיאוגרפיה והן של האדם. שם, באותה אקס־טריטוריה יש חוקים אחרים, גרוטסקיים, משעשעים, מרחיבי תודעה, שגם הגיבור וגם הקורא מגלים תוך כדי קריאה.
הסיפור השני בקובץ מתרחש בסין. גם כאן, כמו בכל ספריו של הארגנטינאי, יש ערבוב בין היסטוריה, דת, מקום ואמנות. כל הרכיבים מתיישבים איכשהו זה לצד זה, בין היתר בגלל העובדה שכל סצנה אצל ביסיו מתפקדת כסופר־פוזיציה, שממנה נבחרת אחת האפשרויות להמשך, לעיתים בצורה אקראית לחלוטין, תמיד באופן מרתק שמוביל אל הסצנה הבאה, וכן הלאה. בסיפור הזה, 'הכיבוש' שמו, מגיע חייל עריק אל בית מסורתי ונשאר שם עם הזקן הדאואיסט ובתו הנחשקת, עד שלפתע מגיע גבר אחר, צייר מחונן, שגונב את הבת הנחשקת ודוחק את הגיבור הצידה. בהמשך מגיע עוד גבר ומערער את הסדר עד לפרימה מוחלטת גם של הזמן וגם של הסיפור.
קריאה בשני הסיפורים מעניקה חוויה אסקפיסטית, אבל לא במובן הנטפליקסי של מעבר לעולם אחר, אולי רומנטי, אולי מלא באקשן, שלוחץ על נקודות רגישות ומספק קתרזיס מהמציאות הקשה. האסקפיזם שמעניק ביסיו, כמו בכל ספריו, הוא פסיכדלי, התמסרות לטריפ שעובד על ועם התודעה, שמנסה לאתגר את התפיסות של הקורא בנושאים בנאליים כמו בית, משפחה, אהבה, וכל הזיקות ביניהם.
אבל יש עוד עניין, תמה שחוזרת בשני הסיפורים והיא המעשה האמנותי. בסיפור הראשון, המבנה, שהתחיל קטן ומוזנח, כמו רעיון שלא הבשיל, הולך ומקבל נפח וצורה עד שזו חורגת מגבולותיה והופכת ליצור לא נשלט שאין דרך לכנס אותו שוב לדבר אחיד, הגיוני. זו מעין רפלקסיה על המעשה הספרותי של ביסיו המוגש לקורא. יצור טקסטואלי שכל הזמן שואף להתרחב, לגדול, לפעמים עד אובדן שליטה.
בסיפור השני, מוטיב האמנות לוקח צעד נוסף. הציור המימטי הופך למציאות קונקרטית, כאשר הגיבור נבלע לתוכו, צועד אל תוך הבדיון, עד שלא ברור מהו מה — אם האמנות היא המציאות או שהמציאות היא האמנות, ומה זה משנה בכלל.
ובהנחה שהקורא מסכים לחוזה המוזר הזה, מחכה לו טריפ ספרותי קצבי, מצחיק ומופרע. ואי־אפשר בלי להזכיר את המציאות הנוראה שממנה יוצאים לטריפ הזה. אז כדאי, אולי אפילו נחוץ. •
