1. תמיד בעוד חודשיים
המחנה הממלכתי שומר על עקביות: כבר שלושה חודשים שהכוונה שלהם היא לפרוש מהממשלה בתוך חודשיים. כשהצטרפו, הם תיכננו להישאר עד סוף 2023, כשהלחימה תיחלש קמעה. זו הסיבה שאיזנקוט וגנץ חולקים חדרון משותף, מזכ"צ משותף וקומץ עובדים. אף תמונה לא נתלתה על הקיר ואף ספר לא נפרק לכוננית. בינתיים קרה להפך: הכניסה הקרקעית התעכבה, עסקת החטופים הראשונה עצרה הכל לשבוע וחצי, והצפון נדלק במקום להיכבות.
בדיונים הפנימיים שנערכים במפלגה יש השקפות שונות באשר למועד הפרישה. אבל הרוב סבור, בקווים כלליים, שעזיבת הממשלה תתאפשר כאשר נגיע אל נקודות הציון הבאות: חזרת תושבים לשלומי בצפון, המרוחקת קצת יותר מהגבול, דבר שיאותת על הרחקת איום חיזבאללה; חזרת תושבי עוטף עזה שמתגוררים עד ארבעה קילומטרים מהגבול, שתשדר שהאיום הרקטי מהרצועה התאדה; עוד עסקת חטופים בהיקף משמעותי שתרפא, ולו במעט, את החתך העמוק הזה במרקם הישראלי. אם יתממשו שניים מהשלושה תחל הספירה לאחור לקראת פרישה. לפני כן, עם מפונים במרכז, יישובים שוממים בגבולות וחטופים בעזה, יהיה קשה לפטריוטים ישראלים לנטוש.
אז למה הממשלה מתנהלת כאילו הם כבר על ארגזים? אולי בגלל הפוסט־טראומה של פרק א' הכושל, שנרקם גם הוא בשעת חירום חסרת תקדים ופורק על ידי נתניהו תוך כדי מאבק בנגיף הקורונה. האירוע המצער הוא שכל אחד מהצדדים סבור שכבר גמלה ההחלטה בצד השני לפרק את השותפות בהקדם. גנץ משוכנע שנתניהו מנסה לסמן לו את הדרך החוצה, שימוש וזריקה. הוא רואה באירועי הקבינט בשבוע שעבר ובעימות השרים עם הרמטכ"ל מתקפה בחתימה נמוכה של ראש הממשלה עצמו. הרי קבוצת ההתייחסות המיידית שלו ושל איזנקוט היא קצינים בכירים בדימוס ובשירות. העימות עם צמרת הצבא סביב מינויים של גנרלים במיל' לצוות הבדיקה הצבאי הוא בדיוק מה שמדליק את האדמה שעליה הם עומדים. נתניהו, מנגד, משוכנע שלגנץ אין שום כוונה לעמוד בהסכם שקבע בכתב פרישה רק בתום המלחמה. באקלים כזה הוא מתקשה לעמוד מול הקפריזות של בן גביר. בארה"ב פורסם השבוע שהאמריקאים חוששים ממלחמה בצפון שנועדה לשרת את האינטרס הפוליטי של נתניהו. נו, שוין. תהייה סבירה יותר תהיה: אולי ההימנעות הרשמית מהודעה על מעבר משלב ב' לשלב ג' נועדה לעמעם נקודת יציאה אפשרית שנוצרה לגנץ, ברגע שרמת הלחימה ירדה?
2. יותר מ־7, פחות מ־6
הפגנות בלפור 2020 כללו את הגרעין הקשה של השמאל ומתנגדי נתניהו. ברסלר ורדמן, אהוד ברק ויאיר גולן כבר היו ברחובות. הפגנות קפלן 2023 היו בלפור פלוס המוני מצביעי לפיד וגנץ, וההיקף בהתאם. ההנחה אומרת שהפגנות ירושלים 2024 יהיו קפלן על סטרואידים: יתווספו אליהן מעגלים נוספים שיצורו יום ולילה על הכנסת ועל משרדי הממשלה עד שהממשלה תיפול. המנוע אותו מנוע, רק מספר הנוסעים משתנה.
זו הנחה שכדאי להרהר בה שוב. מחאת ההייטק הייתה האקס פקטור שהפך את קפלן למה שהוא. גם במימון, גם בחשיבה, גם בקשרים. את משאביהם ביום שאחרי הם לא מתכוונים להעביר לשקמות ולרדמנים. התפיסה היא שהדרך להפיל את הממשלה הנוכחית איננה עוברת דרך אותם פרצופים מוכרים מ־6 באוקטובר. במובן מסוים, להפך: הדבר היחיד שיכול להחזיר לנתניהו ולקואליציה חלק מהתמיכה - חוץ מחיסול סינוואר והרחקת חיזבאללה - הוא אותם תקליטים שרוטים ישנים, בתקשורת וברחובות, שיזעקו "רק לא ביבי". להבות שנאתם חיממו את הקשר בין נתניהו למצביעיו בעשור האחרון.
התכנון שלהם הוא שהמחאה תפרוץ מכיוון ימין: ממילואימניקים שיחזרו מהמערכה, אחרי שנדרשו לתקן בגופם את מחדלי השלטון. ממפוני הדרום והצפון. מהרבה מוטי אשכנזי, רצוי כאלה שהצביעו מחל בבחירות האחרונות כדי לקבל ביטחון ומשילות. יותר 7 באוקטובר ופחות 6 באוקטובר. כל המרכיבים כבר מתבשלים על הגז, מחכים ליום שיבוא ובו גנץ יפרוש וגם מנסים להביא כבר את היום.
חזרת המחאות, מלאות בזעם, גם אם מובנת ולגיטימית, היא הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה. קיטוב ופוליטיקה במקום שיקום ותיקון. חסימות כבישים במקום הפלת מחיצות.
ואולי יש דרך למנוע את כל זה: לקבוע מועד מוסכם לבחירות בסוף 2024. הרי בלי גנץ, ממשלת נתניהו ממילא לא תחזיק הרבה מעבר: היא תתקשה מאוד להעביר את התקציב הבא, בטח כשכולם כבר פוזלים אל הקלפיות. במקרה כזה תהיה למחנה הממלכתי עילה להישאר בממשלה, שזה הדבר הנכון למדינה וכנראה גם למפלגה. הקטטה המכוערת תימנע, או לפחות תקטן משמעותית. המערכה על החלפת השלטון לא תתנהל ברחוב אלא במקום שבו קורים דברים כאלה: בקלפי.
3. חמושים באופטימיות
כמו במדינות אחרות, גם אצלנו העשור השמיני היה משבר אמצע החיים של ישראל: הדור הרביעי של האמריקאים נקרע במלחמת אזרחים על שאלת העבדות, הדור הרביעי של הישראלים על זהותה של המדינה.
אבל כמו בסיפור המופלא של בנג'מין באטן גם אנחנו הצערנו: במקום אמצע החיים, גיל גיוס. מחקר של מכון פאנלס עבור משרד הפרסום גליקמן שמיר סמסונוב בחודש האחרון, מגלה מסקנות מעניינות מאוד על בני ה־16 עד 25, אופטימיות בהרבה מהמקובל, טובות מהדור שקדם לו: 59% מהצעירים אומרים שאין מקום אחר לישראלים בעולם, רק 20% אומרים שמיואשים מהמדינה. 58% שומעים מחבריהם בארץ דברים חיוביים על ישראל, רק 14% מסרים שליליים. החשיפה למערב דרך הרשתות לא הובילה להחלשת הקשר עם המדינה אלא לחיזוקה, בטח על רקע גלי האנטישמיות והאנטי־ישראליות.
ככל שקבוצת הגיל יורדת, האופטימיות עולה, אופטימיות מפוכחת: 57% חושבים שישראל תצא מחוזקת מהמשבר אך תוך הישענות על צבא חזק ובמזרח תיכון עוין. בקיצור חמושים - באופטימיות.
גיל סמסונוב, מבעלי המשרד, חושב שהדור הזה דומה יותר לדור העצמאות מאשר לזה של הוריו. אבא ואמא שלהם גדלו על "בוא נצעד לחלום בלי גזע ולאום", על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, באווירת אוסלו ומזרח תיכון חדש. הצעירים של היום נולדו לאינתיפאדה השנייה וללבנון השנייה ולחרבו דרבו. הם מפוכחים יותר מהוריהם באשר למשמעות החיים במזרח התיכון, אבל המסקנות שלהם אינן לרדת לברלין אלא להישאר כאן.
אך אשתקד, בעיצומו של הקרע בעם, מלאה הארץ בתחזיות על גל ירידה המונית, נטישה של הדור הצעיר, ריקון הצבא והשתמטות אפורה, שקטה, מהיחידות הקרביות. בפועל קורה כנראה ההפך, וכנראה לא רק בגלל 7 באוקטובר. מי שנחשף לנתוני הגיוס אחרי 7 באוקטובר מדווח על למעלה ממאה אחוז ביקוש לכל יחידה קרבית בצבא, כולל האפורות שבהן. במשרד הבריאות, שנערך אשתקד לירידה מהארץ של רופאים, מחזיקים במידע על אלפי רופאים שמעוניינים לעלות או לחזור. גיבורי התרבות של הדור הזה הם לא זמרים משתמטים אלא עידן עמדי. אין פלא שאפילו יהורם גאון ונעמי שמר עשו פתאום קאמבק ברדיו.
4. לקצץ בדמי הניהול
למספר השרים אין שום השפעה על תקציב המדינה. בין אם יהיו 18 שרים או 50, זה לא ישנה אפילו פסיק במצבה הכלכלי של ישראל. יתרה מזו, התפיסה הפופוליסטית שאותה שיווקו בעבר מנהיגי אופוזיציה כדוגמת יאיר לפיד, שלפיה שורש כל בעיות המדינה הוא שרים בלי תיק ומספר המשרדים, התנפצה אל קרקע המציאות ברגע שבו הם הפכו לשלטון. במשטר הפרלמנטרי מרובה המפלגות שלנו יותר שרים קונים יציבות - וזו נמדדת במיליארדים רבים, לא במיליונים.
כל זה היה נכון פעם. לא עוד. דמי ניהול שהיו סבירים בעיתות שגרה ובניהול נורמלי אינם יכולים עוד להיות משולמים בעת חירום. אני קצת מצטער עכשיו שאינני ארגנטינאי: הנשיא החדש חאבייר מיליי חתך באבחה אחת מחצית ממשרדי הממשלה. ארגנטינה שרויה במשבר אינפלציוני חריף וזו דרכו להבהיר שאין כסף. לפעמים אני מדמיין את פיצוץ מבני המשרד למשימות לאומיות, שיתוף פעולה אזורי, נגב גליל וחוסן לאומי, ירושלים ומסורת ומה עוד כמו שפוצץ גשר מעריב: כפתור אדום גדול וענן עשן, למען יראו וייראו.
ממשלה שמצפה מאזרחיה לעלות על חגור מתבקשת להדק את החגורה ולהוריד שומנים. הרי עבירה גוררת עבירה: ריבוי שרים גורר ריבוי ח"כים נורווגיים, שבתורו מרוקן את הכנסת מגורמים עצמאיים ופוגע עוד ברשות המחוקקת ובתפקידה לפקח על הממשלה. כאשר הממשלה מנופחת, מתנפח גם הקבינט. ההחלטות האמיתיות לא מתקבלות שם אלא במטבחונים מצומצמים. מכאן קצרה הדרך למופעי נרקיסיזם משונים כמו זה של גלית דיסטל־אטבריאן, שאשתקד הייתה משוכנעת שבכוחה שלה להציל את ההסברה הישראלית וכעת מקבלת על עצמה אחריות לטבח 7 באוקטובר.
מה באמת יקרה? למרבה הצער, כמעט כלום. מספר משרדי הממשלה לא יצומצם משמעותית, נורווגיים לא יפוטרו. מי שחושש מהפיכת חצר אחרי המלחמה לא יעניק מיוזמתו לאף שר, מיותר ככל שיהיה, מוטיבציה מהפכנית. ולאופוזיציה הנוכחית, שעד לפני דקה שחתה בשומני התפקידים הריקים והלשכות המיותרות אין הסמכות המוסרית להגיד שדווקא עכשיו מתחילים דיאטה.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
