היום שבו ישראל מציינת 100 ימים למלחמה מתלכד באופן סמלי עם שנתו הראשונה והטרגית של רב-אלוף הרצי הלוי בלשכת הרמטכ"ל. הוא לא חשב שהוא עומד לפקד על צבא שווייץ או היה עיוור למשבר שהלך והתהווה בחברה הישראלית עוד הרבה קודם, אבל ספק אם אפילו בסיוטים שלו דמיין התלכדות כל כך קיצונית של אירועים ונסיבות שיצרו את המצב המורכב והמסובך שבו אנחנו נמצאים.
למעשה, בהנחה שהלוי לא יתמהמה עם מימוש האחריות לכישלון העצום ב-7 באוקטובר, סביר להניח שהוא יהיה הרמטכ"ל בעל הקדנציה הקצרה ביותר בתולדות הצבא. אמנם מרדכי מקלף ז"ל כיהן שנה בלבד, אך כך סוכם עימו מראש. גם דן חלוץ, רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, התפטר כשנה ושמונה חודשים מאז נכנס. אכן, צה"ל עומד להתמקם בקווי הגנה חדשים ו-2024 צפויה להיות "שנת לחימה", אך סביר להניח שהלוי לא יהיה שם להוביל את מלאכת השיקום. רמטכ"ל לשעבר, שתמך במינוי שלו, אומר עליו שהוא "קצין מעמיק, ספקן, מקצועי ואחראי. אבל הוא גם אחראי למחדל החמור ביותר, שבו כל המערכות קרסו בזמן אמת והתוצאה היא פגיעה בהרתעה הישראלית, שייקח זמן רב לשקם". לדבריו, אמנם יש קשר ישיר בין החלטת חמאס לפעול בחסות המשבר הפנימי בישראל, אבל אין לזה קשר לתפקוד הצבא, שיחד עם השב"כ פיספס התרעה למלחמה שסיבכה את ישראל באירוע רב-זירתי, שהיה עלול להידרדר אפילו יותר.
בהחלט נכון לומר שהרמטכ"ל התמודד עם מציאות חסרת תקדים לפני 7 באוקטובר. ראש הממשלה לא היה קשוב לדעתו המקצועית וחברי הממשלה הרשו לעצמם לעלוב בו וגם במפקדים אחרים, בהתאם לאג'נדה. כמו כן, הלוי נתקל בתנועה הגדולה ביותר של קריאה לא להתייצב לשירות מילואים בגלל הזעם על הרפורמה המשפטית, כולל לחץ מצד קולגות שלו לשעבר. בקושי היו לו רמטכ"לים לשעבר להתייעץ איתם, כפי שעושה כל רמטכ"ל, בגלל הזיהוי הפוליטי של רובם.
הלוי בחר להימנע מלתקוף את הדרג המדיני גם בשיחות הרקע. יש הטוענים שזו הייתה טעות. בכלל, בניגוד לקודמו, אביב כוכבי, הוא פחות אוהב את אור הזרקורים ומופיע מול המצלמות רק כשצריך ובעיקר מאז פרצה המלחמה. סביר להניח שאת דובר צה"ל, תת-אלוף דניאל הגרי, הציבור מזהה יותר בקלות מאשר אותו, למרות שהוא מקפיד להופיע בביקוריו בשטח וגם עונה לשאלות לעיתים. כוכבי, לעומת זאת, הקפיד לעבור על כל תמונה שלו, להפיץ סרטונים בכיכובו לכל קצין וסביר להניח שהיה יוצא לעימות מול נתניהו. וזה עוד לפני שמדברים על עימותים היסטוריים כמו גבי אשכנזי נגד אהוד ברק (מה שהפך לימים לפרשת הרפז) או את המאבק של אשכנזי ויתר ראשי המערכת נגד נתניהו וברק בנוגע לתקיפה באיראן.
הלוי טען כי לא נכון לצאת נגד הדרג המדיני וצריך ללבן את המחלוקות בחדרים הסגורים. מבקריו מאגף אחד טוענים כי הוא היה "לויאלי מדי". מהאגף האחר אומרים שהיה עליו להעיף את הראשונים שהכריזו שלא יתייצבו למילואים. עמדתו הייתה וככל הידוע נותרה שאם ידיח 40 יקבל 400. מקורביו מבינים את הטענה שנגרם נזק ללכידות ולכשירות, אבל טוענים בתוקף שהלוי, יחד עם מפקד חיל האוויר ויתר פורום מטכ"ל, החזיקו את הצבא בשיניים: לראיה, בזמן מלחמה כולם התייצבו.
כמי שסומן פחות או יותר מתפקידו כמח"ט הצנחנים, להלוי היו את כל הנתונים להצליח. הוא עבר בכל הצמתים והגזרות החשובים: את דרום לבנון הכיר כלוחם וכמפקד אוגדת הגליל, את יהודה ושומרון למד כמח"ט מנשה ואת מרחב עזה כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה ומאוחר יותר כאלוף פיקוד הדרום. בשלל תפקידים בסיירת מטכ"ל וכראש אגף המודיעין נחשף מקרוב לממלכת הסוד ולחשיבות הקריטית של הטלת הספק והחשיבה היצירתית. כן, דווקא את עזה, המקום שבו נקבע גורל הכהונה שלו, הוא הכיר יותר טוב מכל רמטכ"ל אחר בדור האחרון, בטח תחת שלטון חמאס.
לכן, ואין מנוס מלומר זאת, הלוי היה מאבות הקונספציה המפורסמת. הוא האמין לגמרי שיחיא סינוואר צריך את השקט כדי למשול ולפתח את עזה כלכלית ומדינית. זאת הייתה תפיסתו בכל תפקיד שהחזיק וגם בשנה האחרונה: האזהרות המפורשות שהניח בפני ראש הממשלה, שקשרו בין הקרע בעם לנכונות האויב לפתוח במלחמה, עסקו באיראן ובחיזבאללה. חמאס, לשיטתו, היה מוחלש ומורתע. כפי שנכתב כאן שוב ושוב, זה כמובן לא פוטר את בנימין נתניהו, שר הביטחון גלנט ויתר חברי וחברות הממשלה מאחריות. אבל ב־7 באוקטובר נרשמה התרסקות רבתי של תפיסת ההגנה שצה"ל, תחת הלוי, קידם ואפילו קידש.
מקורבים לרמטכ"ל לא מכחישים את הכישלון, אבל טוענים בתוקף שהרמטכ"ל זיהה היטב את הסכנה הרב-זירתית. "הוא סימן את הדברים עוד לפני כניסתו לתפקיד", הם אומרים, "בתוכנית הרב-שנתית (תר"ש) המוקד היה איראן, רב-זירתיות, תמרון והגנה בגבולות וגם קשרי צבא-חברה. הרמטכ"ל נפגש באתגרים האלה עוד לפני שהספיק לממש את רוב התוכנית, וכעת יידרש למבחן ביצירת הגנה אחרת, אחרי שהתפיסה הקודמת קרסה".
אכן, לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שמרגע פריצת המלחמה הוא מצליח להמחיש את יתרונותיו. אלופים במטכ"ל ופקודים אומרים שהלוי "התעשת מהר והוא מתפקד היטב ומחזיק את הצבא בדיוק כמו שצריך ברגע של משבר, וזה לא מובן מאליו: ראינו רמטכ"לים שקרסו במלחמות. גם לא כל האלופים במלחמה הזו היו בשיא תפקודם. על אף הכישלון העצום הוא התאושש מהר ותחת לחצים גדולים מחוץ ומבית. הוא הצליח להביא את צה"ל לתמרון שלא היה כמותו, למרות שרבים התנגדו לו ואחרי שראו את התוצאות – שינו את דעתם".
הרמטכ"ל ראוי גם לקרדיט על שהתעקש לבצע תמרון קרקעי למרות ההפחדות: התברר שצבא היבשה הרבה יותר חזק ממה שנתנו לו קרדיט וגם שדור הלוחמים העכשווי לא מורכב מילדי שמנת מפונקים אלא מגיבורים מעוררי השראה. עם זאת, כפי שנכתב כאן בזמן אמת, ברמה הטקטית ניתן לתהות מדוע הכוחות לא הוטלו הרבה קודם לחאן יונס, מרכז הכובד של חמאס, כשמצבורי הלגיטימציה הבינלאומית היו ברמתם הגבוהה ביותר. גם חברים בקבינט תהו על כך בדיונים האחרונים. במקום, צה"ל הגיע להישגים בצפון הרצועה ובמחנות המרכז, אך גם ביום המאה הוא עדיין נעדר הישג אסטרטגי: חיסול בכירים, שחרור חטופים וחטופות והכרעת חמאס כגורם שלטוני וצבאי.
בדבר אחד הלוי נותר עקבי ויציב: מהיום הראשון ועד היום ה-99, אתמול, הוא אמר שזה ייקח זמן ולא יקרה ללא סבלנות ואורך רוח. מקורביו אומרים שהוא "איש של אנשים, מקפיד לשאול את המפקדים והלוחמים שהוא פוגש בשטח על עצמם, ולדעתם על מה שמתרחש". השאלה היא מתי חושיו של הלוי יגידו לו שהגיעה השעה שבה נוכחותו בלשכת הרמטכ"ל לא מסייעת לשיקום תחושת הביטחון שנפגעה אנושות ב־7 באוקטובר. אל דאגה: אחרי שיניח את הדרגות יהיה לו הרבה מה להגיד, למשל לוועדת החקירה שתקום אבל לא רק: אחרי שנה כזאת, גם קיבת הברזל הדרושה לכל רמטכ"ל יכולה להתפוצץ.
