עו"ד צח שחרור מקפיד על מכנסיים קצרים. תמיד. גם בחורף ("אני פשוט לא סובל מקור") וגם בישיבות עסקים. ביום השני או השלישי למלחמה, כשהתייצב במרכז השיקום בתל השומר, מכנסיו הקצרים הסגירו את הסוד שהוא מעולם לא ניסה להסתיר. פצועי צה"ל הטריים, בהם קטועי גפיים, זיהו מיד שאחת משתי רגליו היא פרותזה, וכשנשאל "מה, לא קר לך?" הוא ענה "אני מרגיש את הקור רק ברגל אחת".
מכאן ועד למזרן הדרך הייתה קצרה. שחרור (36), בעצמו בוגר מרכז השיקום בתה"ש, הפך בשלושת החודשים האחרונים לאורח קבוע שמעביר שיעורי יוגה לפצועים. שילוב נדיר שאי־אפשר לצפות בו מבלי להזיל דמעה. שני גברים צעירים מתרגלים עמידת נר, כל אחד מהם עם רגל אחת, ושניהם נראים נינוחים. ככה זה טבעי להם. כאילו שזה היה מצבם מאז ומעולם.
"בתחילת המלחמה, כשהגעתי לתל השומר, לא הכרתי אף אחד מהפצועים ולא היה לי מושג מה אעשה איתם", מספר שחרור, "אבל הרגשתי צורך להיות שם כאחד שיודע מה זה להתמודד עם קטיעה. הרי הייתי במקום שבו הם נמצאים עכשיו. אני זוכר מה עבר לי בראש כשהתעוררתי מהניתוח ובימים הראשונים שאחריו".
סיבוב הבכורה במחלקה הוכיח לו עד כמה הוא חיוני. "משפחותיהם של החיילים, ששהו מחוץ לחדר, זיהו אותי וביקשו ממני להיכנס. היו חיילים שזיהו אותי משיעורי היוגה שאני מעלה לאינסטגרם. כשחייל פצוע אמר: 'אני אשמח לנסות יוגה מתישהו', מיהרתי להרים את הכפפה. למה לא עכשיו? למה לא כאן?"
3 צפייה בגלריה
"לפצועים הטריים שאני פוגש עכשיו, אני אומר שהשיקום האמיתי מתחיל רק כשאתה יוצא מבית החולים". צח שחרור
ולמה דווקא יוגה?
"בעיניי, יוגה היא דרך חיים. מבחינתי, יוגה זה ריפוי. נחשפתי ליוגה רק בגיל 30, אחרי הקטיעה, ומצאתי שיש ביוגה המון דברים שקיימים בפיזיותרפיה שעשיתי באותה התקופה. אז אם בשיעור יוגה אני מבצע כל מיני תנוחות ותרגילים מהפיזיותרפיה, למה שלא אעשה אותם בקבוצה של יוגיסטים, מול הים, בשקיעה? עם הזמן עברתי גם קורס מורים".
כף רגלי השמאלית
לפני שש שנים שחרור נפרד מרגלו השמאלית ביוזמתו, בתקווה להחזיר לעצמו את איכות החיים שאיבד בגיל שמונה בתאונת דרכים ברמת־גן. "צומת הרא"ה ובן־גוריון, מכירה? זה צומת גדול וסואן. התחלתי לחצות את הכביש במעבר חציה מרומזר. כשהגעתי לפס השלישי ראיתי אוטובוס שטס לתוך הצומת, לכיוון שלי", הוא מוסר דוח יבש. "למזלי, הספקתי לקפוץ לאחור. אם לא הייתי קופץ בזמן הייתי חוטף פגיעה קטלנית. נשכבתי על הכביש כשהרגל שלי מושטת לכיוון הנסיעה של האוטובוס".
אמאל'ה.
"והאוטובוס פשוט עבר על הרגל שלי עם הגלגלים. כף הרגל התרסקה לחלוטין. אמבולנס לתל השומר. האפשרות המתבקשת הייתה לקטוע את הרגל מפני שלא נשאר ממנה יותר מדי, אבל הרופאים חששו שקטיעת איבר עלולה לפגוע לי בגדילה, אז הם אמרו: 'בואו ננסה להציל אותה'. בניתוח השחזור הם לקחו שרירים מהגב ועור מהירך ובנו לי כף רגל, יש מאין. עם נעליים מיוחדות יכולתי לדרוך על שתי כפות הרגליים בלי להיעזר בקביים או בכיסא גלגלים".
וואו!
"כן, כן. מי שהסתכל עליי מהצד לא ניחש שיש לי כף רגל מרוסקת, אבל כף הרגל החדשה הייתה מאוד בעייתית. היא נפצעה בלי סוף, אפילו בעקבות הליכה רגילה. בגיל שמונה איבדתי את היכולת לרוץ ולעשות הליכות של יותר ממאה מטר מפני שכף הרגל הייתה מתחילה להיפתח, להיקרע, לא פעם היא הזדהמה. בגיל 30, אחרי 22 שנים ביחד, החלטתי שאני מעדיף לוותר עליה. באתי לתל השומר, התחננתי שיקטעו לי את כף הרגל והרופאים סירבו".
למה?
"הם לא ששו לקטוע רגל שהייתה חלק ממני במשך כל כך הרבה שנים כשאני לא מוגדר במצב של סכנת חיים. אחרי מבדקים פיזיים ופסיכולוגיים נכנסתי לחדר ניתוח ועברתי קטיעה של רגל שמאל מתחת לברך. את יודעת איך קוראים לחבר'ה כמוני, עם קטיעה מתחת לברך?"
אין לי שמץ.
"תעמדי בהומור שחור?"
אני מוכנה לנסות.
"במחלקת השיקום קוראים להם 'חולי שפעת' בגלל שהם מאושפזים שם חודש־חודשיים, מתאימים להם פרותזה והם יוצאים למרוץ החיים. זה היה המקרה שלי. אבל לפצועים הטריים שאני פוגש עכשיו, ולצערי הם רבים, אני נוהג לומר שהשיקום האמיתי מתחיל רק כשאתה יוצא מבית החולים. ככה זה היה אצלי. לקחתי ברייק מהמקצוע כדי לגלות את העולם מחדש. אמנם הייתי אז בן 30, אבל הרגשתי שנולדתי מחדש. בניתי לי מסלול חיים חדש שממוקד מאוד בפעילות ספורטיבית. התחלתי לעשות דברים שמגיל שמונה לא יכולתי לעשות, כמו הליכות ארוכות וריצות. וגם הקמתי ענף כדורגל חדש בארץ – כדורגל קטועים – שקיים בעולם כבר 40 שנה. אנחנו משתתפים בטורנירים בארץ ובחו"ל. גם חיילים שאיבדו רגל ב־7 באוקטובר כבר הצטרפו לקבוצה".
כאבי פנטום נוראיים
הם משתפים אותו במה שעבר עליהם בתופת ומציגים לו שאלות מהחיים. "זה נע משאלות טכניות כמו איך מרכיבים את הפרותזה ואיך זה מרגיש ומתי יעברו הכאבים. בהתחלה יש כאבי פנטום נוראיים, אצלי הם עברו כמעט לחלוטין. אחרים מתעניינים בחיים שאחרי. איך זה להסתובב בחוץ בלי רגל, איך זה ללכת בפעם הראשונה לים על קביים ואיך זה לצאת עם בחורות. כשאני עונה להם מנקודת המבט שלי, נוצר בינינו חיבור שנובע מקוד משותף שיש רק לנו, הקטועים. אני מעודד אותם להמשיך בחיים למרות הכל, לפעמים בגלל הכל. לא לוותר על החלומות, לא לדחות תאריך של חתונה, לא לסרב להיכרות, ללמוד את מה שבא לך ללמוד".
הצל"ש בדרך?
"אומרים לי: 'כל הכבוד שאתה מחזק את החיילים', אבל בינינו? אני חוזר לשיקום בבית החולים, גם בשבילי, זו זכות גדולה".
