'משברי הרפובליקה' מאת חנה ארנדט הוא אסופת מסות שהתפרסמו ב־1972 ועוסקות במישרין ובעקיפין במלחמת וייטנאם ובתנועות המחאה האמריקאיות, אך הן ניתנות להיקרא כאילו נכתבו ממש היום, בישראל. הפסקה הבאה למשל מתאימה להפליא לימינו אלה: "שילוב קטלני זה של 'יהירות הכוח' — הרדיפה אחר תדמית גרידא של אומניפוטנטיות, אשר תושג באמצעות משאבים בלתי מוגבלים שאינם קיימים — עם יהירות השכל, ביטחון אירציונלי בעליל בכך שהמציאות ניתנת לחישוב — נעשה המוטיב החוזר של תהליכי קבלת ההחלטות מאז ראשית ההסלמה".
הספר מכיל שלוש מסות: 'לשקר בפוליטיקה', 'אי־ציות אזרחי' ו'על האלימות'. וראיון אחד: 'מחשבות על פוליטיקה ומהפכה'. הפסקה לעיל לקוחה מהמסה הפותחת (האחרונה בסדר הכתיבה), העוסקת ביחסים בין שקר ופוליטיקה. הפוליטיקה, מסבירה ארנדט, מתבססת על היכולת האנושית לדמיין מציאות אחרת, לחרוג מהקיים. לרוע המזל, גם שקרנות מתבסס על אותה יכולת, והצרה היא בהחלפת הפוליטיקה בשקר, ובמילים אחרות, החלפת הפוליטיקה בהסברה. מרגע שכך קורה, הרצון לפעול — מה שאמור להיות המניע של כל פוליטיקאי — מתחלף בהסברה. או אז, הפוליטיקה חדלה להיות שדה של פעולה משותפת והופכת ל"מלחמת תודעות".
במסה השנייה ארנדט כותבת על האפשרות של כינון אי־ציות אזרחי כהתאגדות של אזרחים וכפעולה פוליטית (ולא מצפונית) ומפרטת באילו תנאים הדבר אפשרי. בפסקה נוספת שרלוונטית ליחסי האזרח הישראלי עם ממשלתו היא מסבירה שהחוק הוא חוזה מחייב הדדית ושלאזרחים יש הזכות להסכים, דהיינו להבטיח, וגם הזכות שלא להסכים. "הבטחות הן דרכו הייחודית של האדם לארגן את העתיד", כותבת ארנדט, "הן שעושות אותו מהימן ובר־חיזוי ככל שהדבר אפשרי מבחינה אנושית". אולם ההבטחה המשותפת לשמור על החוק כבר אינה תקפה כאשר הממשלה תובעת לעצמה כוח, במצבים של הונאה כרונית והתקפות על החירויות האזרחיות.
שתי המסות האלו הן הכנה למסה השלישית, 'על האלימות'. במסה זו, ארנדט דנה בהיקסמות של מהפכנים מאלימות כדרך היחידה לכאורה להשתחרר משעבוד — היקסמות שאנו עדים לה גם היום. כפי שעשתה בניתוח של הרוע הנאצי, ארנדט מבקשת לבטל את ההיקסמות מאלימות (והיקסמות זו קיימת במידות משתנות בשני הצדדים), והיא עושה זאת באמצעות הבחנה בין אלימות לכוח.
כוח, טוענת ארנדט, הוא היכולת האנושית לפעול בתיאום. היא אינה מגדירה בבירור מהי אלימות, אך מתארת אותה כפעילות אינסטרומנטלית, שפעמים רבות מופיעה כתגובה להיחלשות כוח או כדרך להשגת מטרה. תנועה אזרחית של אי־ציות היא תנועה המפעילה כוח, אך אין בה אלימות. לעומתה, אדם בודד היורה באקדח או זורק רימון, מפעיל אלימות רצחנית, אך נעדר כוח אם אינו פועל במסגרת פעולה משותפת. כמובן, במקרים רבים כוח ואלימות מגיעים יחד אך הם אינם זהים. יתר על כן, כשמניחים לאלימות להתקדם במסלולה, סופה שתביא להיעלמותו של הכוח.
בהמשך המסה מסבירה ארנדט מהי הסכנה שהטמונה בשימוש בדימויים ביולוגיים־אורגניים במחשבה פוליטית (לא השימוש במונח מחלה, אלא ההנחה ש"צמיחה" היא תופעה פוליטית יסודית), ומדוע משטר בירוקרטי מפעיל מעצם טבעו אלימות ומעורר אלימות. אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחת: הלגיטימציה של האלימות. הכוח, טוענת ארנדט, זקוק ללגיטימציה אבל לא להצדקה, משום הוא טבוע בעצם קיומן של קהילות פוליטיות. לעומת זאת, האלימות מכוונת תמיד לעתיד, לעבר מטרה כלשהי, ולכן זקוקה להצדקה. הגנה עצמית, למשל, מוצדקת משום שהיא נועדה להגן מסכנה. הבחנה חשובה זו מסייעת לקבוע את גבולות האלימות. לעולם איננו יודעים בוודאות מה תהיינה בסופו של דבר ההשלכות של פעולותינו, ולכן אלימות יכולה להיות רציונלית רק כאשר יעדיה קצרי טווח. היא אינה יכולה להיות מוצדקת כאשר מדובר על צריבת או שינוי תודעה, לא משום שאלו אינן מטרות לגיטימיות אלא משום שהן אינן בנות השגה באמצעות אלימות, אלא רק באמצעות כוח — התאספות אזרחית של בני אדם.
מתבקש לקרוא את 'משברי הרפובליקה' כאזהרה וכנזיפה. אבל קובץ המסות מציע גם תקווה. ארנדט מעלה שוב ושוב על נס את היכולת האנושית לפעול יחד (לפי ארנדט, אין פעולה ללא שיתוף פעולה) וליצור נקודות ראשית, לחרוג מהקיים למרות החשש מהבלתי ידוע ועל אף הפחד מאותו מרכיב של המציאות שאינו ניתן לחישוב. "שינוי הוא קבוע, טבוע במצב האנושי", היא כותבת.
כוחו האמיתי של המין האנושי, היא מנחמת אותנו, הוא לדמיין מציאות אחרת, להתחייב אליה באמצעות הבטחות ולפעול בכוח (ולאו דווקא באלימות) כדי לממשה. •
משברי הרפובליקה // חנה ארנדט } תרגום: מיקי זר } הקיבוץ המאוחד } 264 עמ'
