ב־1986 פרצה סערה גדולה בבית"ר ירושלים. דרור קשטן הקריא את ההרכב למשחק הליגה המסקרן מול מכבי נתניה. "לא הזכרת אותי", אמר/שאל אז בפליאה אורי מלמיליאן, הסמל הגדול של המועדון. "מי שלא מתאמן טוב, לא משחק", השיב לו המאמן. הלם בחדר ההלבשה.
הרקע: מלמיליאן כעס באותם ימים על ההנהלה בגלל בעיות במשכורת. קשטן העיר כי את המחלוקות יש ליישב במשרדים, לא על חשבון האימונים. המאמן הקשוח, שלא היסס לגעת בפרות קדושות, הדיח את הכוכב מההרכב. סביר שגם מספר 8 האגדי – שלימים הפך למאמן בעצמו – למד מחבילת הערכים של קשטן. במקרה הנ"ל על חשבונו.
בגיל 79 הלך אתמול לעולמו המאמן המעוטר ביותר בכדורגל הישראלי: שש אליפויות, שישה גביעי מדינה, שני דאבלים בשתי קבוצות שונות, שלוש זכיות בגביע הטוטו, שתי קדנציות כמאמן הנבחרת ומסע קסם אחד בלתי נשכח עם הפועל ת"א בגביע אופ"א שנעצר רק ברבע הגמר מול מילאן. כמעט בכל מקום שבו דרך, צמח דשא ונזרעו זרעי הצלחות. מאמן עם ערכים סדורים שלא הסכים לסטות מהם. לא התקפל בפני אף אחד. היום (13.00) יובא למנוחות בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר־סבא.
הילד מרחוב שפירא
קשטן נולד ברחוב שפירא בפ"ת, 100 מטר מביתו של הנער זאב זלצר, שהפך גם הוא למאמן מוביל. מאחר שהעולם התנהל אז לפי אידיאולוגיה, שניהם נשלחו לבתי ספר נפרדים. קשטן, שהגיע מבית של מפא"יניקים, למד בבית הספר היסודי "הס" בהשפעת ההסתדרות. זלצר חונך ב"פיק"א", שזוהה עם חרות והציונים הכלליים. לימים השניים נפגשו באצטדיונים. זה מול זה – קשטן בהפועל פ"ת של ההסתדרות, זלצר במכבי פ"ת של חרות – והמשיכו לרחוש כבוד אחד כלפי השני. מפא"י או לא, הקשר הגדול ביותר בין קשטן למועדון כלשהו היה עם בית"ר ירושלים, אותה הוביל לשלוש אליפויות ולשני גביעים. אז בימי האייטיז, שבהם כבר היה מאמן מעוטר, קשטן היה עולה מדי בוקר לבירה כדי לפגוש את חברו הקרוב, מנהל בית"ר אברהם לוי. לעיתים הצטרפו אליהם גם הנשים צפירה קשטן ושוש לוי. על ארוחות צהריים ושיחות ארוכות תוכננו מהלכי בית"ר בתקופה ההיא. איפה תמצאו היום בכדורגל שלנו קשרים ממושכים, אישיים ואהבת נפש כזו בין מאמן למנהל. אין ויכוח על כך שקשטן היה דעתן ממדרגה ראשונה. מילה שלו הייתה מילה. גם מי שחלק עליו לא התיימר לשנות את דעתו.
הרץ הימני
בהכשרתו קשטן היה בכלל מנהל חשבונות. הוא עבד, כאזרח, בחיל החימוש. רק באמצע שנות ה־80 החליט לעבור לכדורגל נטו. כשחקן עשה היסטוריה כשהפך לראשון ששיחק בהרכב הפותח של הנבחרת הלאומית לפני שעשה זאת במדי קבוצתו. המאמן הבלתי נשכח, היהודי־הונגרי גיולה מאנדי, התמקד בכישרונו של הרץ הימני (שחקן קישור בהגדרה העכשוויות) דרור קשטן. הוא הסב אותו למגן ימני, וכך ראו 50 אלף הצופים במפגש הכפול ב־1961 עם אתיופיה (0:1 ו־2:3) את ילד הפלא בן ה־17 מאם המושבות. יותר מ־60 שנה אחר כך עבר ענאן חלאיילי תהליך דומה במכבי חיפה.
אפשר להבין מדוע התעכבה הפריצה של קשטן כשחקן. הוא נמנה עם סגל גדוש כוכבים בהפועל פ"ת, הקבוצה שזכתה בחמש אליפויות ברצף – שיא שלא נשבר עד היום. בתחילת שנות ה־70' עבר להתגורר בכפר־סבא, העיר של אשתו צפירה, ממנה יצאו לא מעט שמות גדולים. שם התגוררו דלת מול דלת ברחוב ויצמן שני מאמנים לאומיים, עמנואל שפר ושלמה שרף. שם צמח הילד יצחק שום. וכמעט שלא הייתה יריבות (למעט פעם אחת בין קשטן לשרף בשעה שדרור עבד בהפועל חיפה), אלא רק פרגון הדדי.
אותה כפר־סבא, שבה התגורר גם יו"ר ההתאחדות דאז מיכה אלמוג, העניקה לבניה את ההזדמנות הראשונה. לשרף שהוביל את הפועל כפר־סבא לגביע ב־1975; לקשטן שהוליך אותה לאליפות היחידה ב־1982; ואחר כך לשום. עם אותה כפר־סבא קשטן גם רשם תקדים: בעונה שלאחר האליפות, הקבוצה ירדה לליגה הלאומית.
מזל של אלופים
יחד עם היסודיות, קשטן האמין שמזל לא יזיק לצד היכולת המקצועית. הוא נודע באמונותיו המיוחדות, ויש שיכנו אותן טפלות. למשל, הוא האמין שהמכנסיים והחולצה הכחולים הם חלק בלתי נפרד מהמזל שלו. מההצלחה שלו. מספרים שצפירה קשטן הייתה מכבסת את הכביסה הכחולה בתחילת השבוע, דרור היה לובש בשבת, וביום ראשון הם שוב יורדים לכביסה. וכמובן הייתה לו גם החמסה הקבועה בכיסו.
מצד שני, קשטן דרש הופעה חיצונית מושלמת ברוח הימים ההם. לדוגמה: מילאן אוסטרץ הסלובני, שלהט עם חמישה שערים בחמישה משחקים באירופה במדי הפועל ת"א, עמד בסכנת הדחה ממשית מההרכב. למה? כי הוא חימצן את שיערו. רק כשחזר לצבע המקורי, קשטן גם החזיר אותו להרכב.
בנבחרת הלאומית, שאותה אימן בין 2006 ל־2009, היה רחוק רק נקודה מהמקום השני בבית במוקדמות היורו. למעשה, הצלחתו הגדולה הייתה מאוחרת, כי הבית כבר הוכרע, אבל ישראל עלתה בזכות זאת לדרג השני, מה שהבטיח הגרלה קלה יותר בהמשך. בקמפיין השני והאחרון שלו, מוקדמות המונדיאל, הנבחרת לא עמדה ביעדים.
"קללת קשטן"
ואם כבר הפועל ת"א: אחד מהישגיו הגדולים שלו כמאמן היה בעונת 1999/2000, כשהוביל את הפועל ת"א לדאבל. בעקבות היחסים הטובים וההערכה ההדדית, קשטן מינה את שלום תקוה כעוזרו. אלא מה, חילוקי דעות בינו לבין אבי תקוה, אחיו של שלום שהודח מההרכב, גרמו לפרידה. לפי מה שפורסם אז, קשטן לא אהב מילה מסוימת בראיון טלוויזיוני אחרי המשחק.
בין לבין קשטן הוביל גם את מכבי ת"א לאליפות וגביע ב־1995/96, אך זכורה לא פחות ההחלטה של הצהובים להיפרד ממנו בסיום אותה עונה לטובת אברם גרנט, מה שנתן את האות ל"קללת קשטן", כאשר הצהובים יצאו לשבע שנים רעות בלי אליפות.
רבים תוהים האם קשטן באישיותו חסרת הפשרות היה יכול לאמן בכדורגל המקצועני של היום, שבו הבוסים נוהגים להתערב בעבודת המאמן. כזכור: פעם הסתיים עימות כזה עם אלי טביב בהפועל ת"א בעזיבתו. "אני לא חושב שהוא היה יכול לעבוד היום עם ההתערבויות של בעלי הממון", טוען זלצר, חברו מהילדות. צודק זלצר, וזו לא מחמאה עבור הכדורגל הישראלי של ימינו, ובטח לא למאמנים המקומיים שאיבדו אחיזה. זו בהחלט מחמאה עבור קשטן: מאמן שעמד על שלו ולא ויתר על עקרונותיו.
