הפתיחה של אחד הסיפורים הידועים בספרות הישראלית מדברת על פקודת מבצע שקיבלו חיילי הפלמ"ח אי שם, במקום שנקרא חרבת חזעה: לכבוש, לשרוף, להרוס, לגרש. גם מי שלא קרא את הסיפור של יזהר מכיר את שם היצירה ואת הסערה שעוררה, גם בשעה שיצאה ולא פחות, ערב הקרנת סרטו של רם לוי ב־1978 והפולמוס והמחאה שנולדו לקראתו. השם חרבת חזעה חזר לאחרונה באופן מצמרר אל כותרות החדשות, או לשם הדיוק, אל המפות שמעטרות את אולפני החדשות בטלוויזיה. יזהר אמנם בחר בשם של כפר ערבי בלי לכוון לכפר הגיאוגרפי, אלא שחרבת חזעה, מקום הכפר הפלסטיני בעל השם הזהה עצמו, הוא הנקודה הקרובה ביותר במפה לקיבוץ ניר עוז שעל גבול רצועת עזה. משם, גם משם, יצא מסע הרצח המתועב של 7 באוקטובר.
הסיפור הווירטואוזי של הסופר הצעיר וקצין הפלמ"ח יזהר, 'חרבת חזעה', מספר על פלוגת פלמ"חניקים שכובשת ומחריבה כפר ערבי. בקרב רבים הוא נחשב לראשיתה של ה"סמולנות" (כמו אצל בן־גוריון, למשל). שאלות המוסר והמוסריות של הצבא הטרידו את הסופרים הצעירים של דור תש"ח כמי שצריכים ליישב בין התפקיד שלהם כלוחמי פלמ"ח - לא סתם הם נקראים דור תש"ח - לבין האחריות שלהם כסופרים, כמי שלוקחים חלק בערכיה האוניברסליים של הספרות העולמית בשנות ה־40 של המאה הקודמת, העשור המדמם ביותר בתולדות האנושות.
ככל שהתעצמה מדינת ישראל, ככה הלך הקונפליקט המוסרי הזה והתעצם כשהבמה המרכזית שלו היא התרבות הישראלית, ובראשה, כפי שהיה באותה העת, הספרות העברית. בתוך הפסיפס שהרכיב את עלילת־העל של הספרות הישראלית, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הכיבוש, היה אחת הלבנים הגדולות, אם לא הגדולה ביותר. זה היה מהלך טבעי בתוך ספרות שהיא מראשיתה ספרות דידקטית. כשסופרי דור תש"ח כבר עברו לקדמת הבמה הספרותית, הם עדיין היו חניכיה של תקופת ההשכלה והתחייה, מסורת שבה החברה שואלת שאלות והספרות מספקת תשובות.
שנת הלימודים האקדמית תשפ"ד נפתחה ברוב האוניברסיטאות בחודש ינואר תוך סערה גדולה בעולם האקדמי. ההתפטרות של נשיאת הרווארד, קלודין גיי, בלחץ תורמים, ובראשם תורמים יהודים, תפסה את כותרות החדשות, אבל נדמה לי שמבחינת הקהילה שמובילה את השיח המחקרי והספרותי בארץ, את הצביטה הכואבת בלב העניקה ג'ודית באטלר עם ההתייצבות האוטומטית שלה נגד ישראל. וגם מבוכה לא מבוטלת. לא רק מפני שעד לפני כמה שנים באטלר הופיעה, להערכתי, בכשני שלישים מכלל העבודות האקדמיות לפחות. באטלר נתנה כלים לתרגם את הקונפליקט המקומי לתוך השיח האוניברסלי. הקול הזה של המבט האוניברסלי, היחסי, הקונטקסטואלי, היה נחוץ, אפילו דרוש, בשביל המעגלים האינטלקטואליים לעשות את עבודתם כמבקרי השלטון. אבל מה קורה כשהערכים האוניברסליים, הקונטקסטואליים, מתנגשים עם האמונה הבסיסית שיש טוב - ויש רע?
עם זאת, בשעה שהספרות רואה את תפקידה הראשון במעלה כמכשיר לביקורת, לא של המרקם האנושי של החברה כי אם ביקורת על התנהלותה הפוליטית־אידיאולוגית של המדינה, הרי תוקפן של היצירות, ובעיקר עלילותיהן, עלול לפוג. הסילבוסים של שנת הלימודים תשפ"ד נכתבו במאי ובאפריל 2023, ויש עכשיו כמה פילים שעומדים בחדרי הישיבות של המחלקות לספרות. לשם הדיון — איך אפשר לבוא וללמד היום את 'מול היערות' של א.ב. יהושע, על המטפוריקה המורכבת שלו, כשבכיתה יש כיסאות של חטופים ונרצחים מאירועי 7 באוקטובר? זה אולי נשמע פופוליסטי, אבל ברגע ניטל האלמנט הדידקטי מתוך יצירה שהיא אחת מיצירות הספרות הראשונות שחושבים עליהן כשנדרשים למנות יצירה ישראלית מרכזית אופיינית. למעשה, כל כוחה ניטל ממנה.
הזרם המרכזי של הספרות העברית לדורותיה הוא דידקטי. כבר דנתי ברשימות כאן בסוגיה הזאת וכיצד היא קיבלה ביטוי בספרות ההשכלה העברית, ביצירות של סמולנסקין, יל"ג ואחרים. במונחים של איציק מאנגר, זהו זרם לירי פתטי: ריאליזם שמתאר בכלים ספרותיים דברים ברומו של עולם, ברומה של המדינה, ברומם של העניינים שמעסיקים את האנשים החשובים. השיח הספרותי ממילא היה שיח שמוצב על קתדרה. הציפייה מהסופרים ומהמשוררים הייתה לבאר את השיח הציבורי דרך היצירה. ראשי המדינה שמרו על סופרים ומשוררים בחוגים הקרובים ביותר. ברל נצמד לברנר. בן־גוריון קירב את אלתרמן. נתניהו את גלית דיסטל אטבריאן. הסופרים מצידם עמדו בציפייה ושמו את השיח המוסרי בחזית היצירה, כמין צו שעה או מצפן שהיה נחוץ בתוך הכאוס המוסרי שנוצר עם הקמת המדינה, ומאוחר יותר, ביתר שאת, לאחר מלחמת ששת הימים. אלא שבהרבה מקרים בספרות הזרם המרכזי הישראלית כמו העברית, ברגע שאתה מוציא את האג'נדה, את הערך המוסף הדידקטי של היצירה, מפסיקה לנשב רוח במפרשיה: הדמויות קלושות מדי, חיי הנפש בנאליים, העניין של הקורא קצת נעלם. גרשון שקד עמד בשעתו על הנרטיב המרכזי של ספרות ההשכלה - מאבק בני האור במורדי האור, וניצחונו של המשכיל על החסיד הצבוע. כמו שאפשר לראות, זו לא רק תפיסת עולם - זה מבנה עלילתי. מה שנקרא בלשון התסריטאים premise. כשהיעד הדידקטי מאבד את תוקפו, המבנה העלילתי קורס.
ב־1995 יצא בעברית הספר 'התיאטרון וכפילו' (הוצאת בבל, תרגום: אוולין עמר) של ההוגה, המחזאי והבמאי הצרפתי אנטונן ארטו. הספר, ובו המאמר 'התיאטרון והדבר', ראה אור בהוצאת גלימאר בפריז מעט לפני הגעתו של מאנגר לפריז, ב־1939, השנה שבה כתב את 'ספרות ופולקלור' שהוא, כאמור, הבסיס לדיון כאן. אפשר לשער שהספר שהיה למעשה אסופה של הרצאות, הותיר רושם גדול על החוגים האינטלקטואליים של פריז, שהמתה אז סופרים אירופאים שברחו מאימת הנאצים, לפני שנאלצו לברוח שוב. לא קשה למצוא את ההשפעה של ארטו במאמר של מאנגר, אם לא את זו הישירה הרי שאת האטמוספירה שארטו נותן לה ביטוי. למעשה, תיאורו של מאנגר את הזרם הגרוטסקי של הספרות היהודית, דומה לא מעט לאופן שבו תופס ארטו את תפקידו של התיאטרון בזמן הדבר.
כמו שמאנגר רואה בכתיבה מרחב התגוששות של שדוני העבר הפולקלוריסטי, ארטו מציג את התיאטרון כזירה של הכוחות האפלים ביותר, הנחותים ביותר של הנפש, שקוראים דרור בשעה שהרוע המוחלט שולט בחוץ. אם הספרות הדידקטית גורמת לך להנהן בהסכמה, הרי זו הגרוטסקית גורמת ללסת שלך להישמט בתערובת של השתאות, שאט נפש וצחוק שמגיע מתחתית הבטן. והספרות היהודית המזרח־אירופית כמו גם הספרות העברית, מלאה באלה; ממנדלי דרך עגנון ודרך אבות ישורון ויורם קניוק, ודרך חנוך לוין ויונה וולך והלאה. ספרות שפועלת נגד הדידקטיות של הזרם המרכזי ופונה אל סעיפיה העלובים ביותר של הנפש. בסוף המאמר כותב ארטו:
ועתה נשאלת השאלה, אם בעולם זה, המידרדר ומאבד עצמו לדעת ללא יודעין, יימצא גרעין של אנשים המסוגלים להשליט תפיסה עליונה זו של התיאטרון, שתחזיר לכולנו את המקבילה הטבעית והמגית של הדוגמות שאין אנו מאמינים בהן יותר.
אולי. •
