מאז 7 באוקטובר מדברים על "מדינה בטראומה", על תשעה מיליון אזרחים שנמצאים בטראומה קולקטיבית, אבל האם אנחנו יודעים מה פירוש הדבר ומתי מתרחשת טראומה שאפשר להגדיר אותה קולקטיבית?
"טראומה קולקטיבית מתרחשת כאשר גם המטפל וגם המטופל חשופים שניהם בדיוק לאותה מציאות טראומטית, ומאוימים ממנה בשל סכנת קיום מתמשכת, אם באופן ישיר ואם בשל דאגה לקרובים", אומרת ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית ומרצה בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן, שמצאה את עצמה בסיטואציה הזאת ממש אך השבוע: "אני מרעננה, ושלשום מטופלת שהייתה בדרך אליי לקליניקה נקלעה למקום הפיגוע בעיר. היא הגיעה נסערת לפגישה, ותוך כדי השיחה איתה, אני מבינה שהפיגוע היה קרוב לאזור התעשייה ושומעת גם את המסוקים ויודעת שבעלי נמצא באזור התעשייה, ודואגת לו, אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום, כי אני כבר באמצע הטיפול", מתארת ד"ר פרדס את המציאות המורכבת.
במורכבות הזאת נמצאים בשלושת החודשים האחרונים כלל המטפלים בישראל, וכל מי שמעניקים לציבור מעטפת תמיכה, וזה כולל לצד אנשי בריאות הנפש, גם רופאי משפחה ורופאים מקצועיים, אנשי רווחה, אנשי כוחות הביטחון, אנשי זק"א - שרק בשבועיים האחרונים שמענו על שניים מהם שליבם לא עמד במראות הקשים, ואפילו עיתונאים שמסקרים את האירועים.
"בשלושת החודשים האחרונים, אנחנו ערים לזה שגם המטופלים ומעגלי הטיפול והסיקור נמצאים באותו מצב וצריכים תמיכה. היום גם המטפלים שואלים, 'מה איתנו, מי מטפל בנו? גם אנחנו צריכים עזרה'".
אז מי מטפל במטפלים?
"המטפלים מתמודדים עם אתגרים רבים הדורשים איזון עדין בין תמיכה במטופל לבין שמירה על רווחתם שלהם, ואכן, לא בכל המסגרות יש כתובת לטיפול במטפלים. וכשאין כתובת זה פוגע גם במטפל עצמו, באיכות חייו וגם באיכות הטיפול, ואנחנו רואים טראומטיזציה משנית שיוצרת עלייה בשחיקה ופגיעה בהבעת החמלה".
ולכן, היא מתריעה, יותר מאי פעם אנחנו נדרשים כעת לחישוב מסלול מחדש וליצירת מענה טיפולי בשטח עבור המטפלים, וזאת כדי להבטיח את המשך הרציפות התפקודית של מערכת בריאות הנפש במדינת ישראל. "מה שפעם הגדירו כ'שמיכה קצרה', הוא היום בקושי ציפית", היא שבה ומזהירה.
אגב, יש לציין כי במוסדות הבריאות - קופות החולים, המרכזים הרפואיים, בכוחות הביטחון וגם באגודת העיתונאים ובמערכות התקשורת ניתן מענה של תמיכה לעובדים, אבל מי דואג למטפלים האחרים, למשל לאלה העצמאים שלא עובדים בארגון כלשהו, ועדיין פוגשים על בסיס יומי ישראלים מוכי טראומה?
"אנשי בריאות הנפש מתמודדים עם סיטואציות קשות מאוד, בעיקר בחודשים הללו של המלחמה, יש מהם דרישה לעמוד באתגרים מאוד גדולים. כאשר יש שחיקה יש פגיעה בחמלה, שהיא המשאב הכי יקר של המטפלים", היא אומרת.
חמלה, או יותר נכון "המקום שבו החמלה נשחקת" הוא תחום המחקר של ד"ר פרדס, שאליו היא הגיעה מתוך סקרנות להבין את התהליך שבו החמלה נשחקת בקרב מטפלים - עניין שמטריד אותה מאוד, בעיקר במציאות הנוכחית.
"במהלך המחקר אני שואלת מדוע אנשים שמתחילים תהליכי הכשרה עם מוטיבציה מאוד גדולה ואמיתית לעזור לאנשים, לטפל, להיות שם, לא להשאיר אף אחד לבד - לאט־לאט נשחקים? אנחנו רואים שבמצבים של הצפה, הרגישות הזו בסכנה. ולכן חובה שהמערכת תהיה ערה לכך שהאנשים שלה שחוקים, ושהטיפול במטפלים הוא לא לוקסוס. הוא חמצן. המטפלים חייבים לקבל כלים מהמערכת כדי לטפל בעצמם, כדי שהם יוכלו לעשות הכי טוב את התפקיד שלהם".
באוניברסיטת רייכמן חשבו על פתרון והקימו את תוכנית "איים של חוסן" לחיזוק צוותי מטפלים במציאות טראומטית. התוכנית מכשירה גם מרצים וגם סטודנטים בהכשרה קצרת מועד, כדי להעניק עזרה ראשונה נפשית בתחום בריאות הנפש. "אף אחד לא חושב שהסטודנטים יהפכו לפסיכולוגים, אבל אתגרי השעה מחייבים אותנו בראייה של חוסן משותף - Shared resilience כלומר, חוסן לא רק כמשאב אישי אלא ככזה שנוצר ונדרש במרחב הבין־אישי והארגוני־קהילתי. הבנו בתקופה הזאת שכל מי שעובד עם אנשים, צריך לרכוש כלים שיסייעו לו לזהות מצבים שבהם הוא נדרש לתת מענה ראשוני, עד שהמטופל יגיע למטפל ייעודי של בריאות הנפש".
ואיך התגובות של השטח?
"טובות מאוד. כולם מבינים את החשיבות של ההכשרה הזאת, יש מעגלי שיח ומתוודעים לכלים שפיתחנו, בצורה שיחות, משחקים, משחקי תפקידים ועוד".
למען בריאות הנפש
תערוכת "אמנות ישראלית ה־23" תוקדש השנה לסיפור שלנו מאז 7 באוקטובר, ולהעלאת המודעות להתמודדות עם מגבלה נפשית וטראומות בעקבות המלחמה. התערוכה בחסות בנק הפועלים שבחר ב"אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שלה ייתרמו ההכנסות. בתערוכה יוצגו כ־600 עבודות של אמנים ישראלים מובילים, לצד אמנים צעירים בתחילת דרכם. כמו כן, התערוכה תארח השנה אמנים מיישובי הנגב המערבי שפונו מביתם בעקבות המלחמה. החל ממוצ"ש 3.2.2024, רחוב יהודה הלוי 63 ת"א.
