שיר עם נעמי שמר / לפני מיליון שנה, כשהארץ הייתה פחות תוהו ופחות בוהו וחושך על פני תהום, הזמינה אותי נעמי שמר לביתה, ואני, זמר צעיר כמו ציץ פרח גבעולים בעציץ, נכנסתי לביתה בחרדת קודש. נעמי חלטה לי תה, ואחר כך היא ניגשה לעניין והציעה לי שיר שהלחינה לפי מילים של נתן אלתרמן.
"רוצה לשמוע?"
"בטח".
היא התיישבה ליד הפסנתר בביתה ושרה את השיר שקראו לו "האם השלישית". סיפור קורע לב על שלוש אמהות שמאבדות את בניהן במלחמה. הקשבתי בהתרגשות למנגינת השיר בשפה של אלתרמן, שלא הייתה שפת הרחוב, על אמהות שמאבדות בנים במלחמה, ואפילו חשבתי שם על אמי והבן שלה, שמה היה קורה "אילו ואם".
אז הנה הטקסט של השיר.
אמהות שרות, אמהות שרות:
"אגרוף רעם ניתך, דומייה חזקה...
...
סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם,
ומטר בלי אחרית וראש,
ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם".
שרות אמהות - שלוש.
ואומרת אחת: "ראיתיהו כעת,
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן.
אונייה מהלכת בים השקט,
ובני תלוי על ראש התורן".
ואומרת שנייה: "בני גדול ושתקן,
ואני פה כותונת של חג לו תופרת.
הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן.
הוא נושא בליבו כדור עופרת".
והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו!
איכה אבך לקראתו ואינני רואה?
אינני יודעת איפה הוא!"
אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה,
ואולי עוד לא נח, ואולי...
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, אלוהיי".
האמהות שבתוכנו / האם השלישית הוא שיר קורע לב, ונזכרתי בו כשראיתי את גלית, אמא של רס"ן אריאל בן משה, הלוחם האמיץ מסיירת מטכ"ל, ואת איריס, אמא של יותם, המתופף היצירתי שנקפדו חייו בטעות הנוראה של צה"ל למול שלושת החטופים, ואת שרית זוסמן המופלאה, אמא של בן האמיץ. שלושתן הופיעו בסוף השעתיים הארוכות של אולפן שישי שעבר (12), כשבחוץ ירד כבר גשם שוטף. אבל בכתבה תחת שמש העוטף חצו שלוש האמהות שלנו את גדר המערכת שקרסה בשביעי בחודש. הן אחזו זו בזו, חיבקו, ניחמו זו את זו, וחיזקו את עצמן ואת מה שנקרא עם ישראל, שהמון נוגסים יש לו כרגע, לעם הזה. לא רק בהאג המפונפנת והצבועה עם הפארוקות הבלונדיניות על הראש, אלא גם בתוכנו. שעה שחוסר אמונה ופטפטת חוזרים אלינו בגדול כאילו מישהו לא רואה בתוך הכעס, העלבון והזעם גם את הפלא שהתרחש יום למחרת האסון (שאמנם הרבה אשמים יש לו), בזכות הבנים של שלוש האמהות, שהבכי כדברי אלתרמן רוחץ עכשיו את ריסיהן ובזכות עוד גיבורים רבים אחרים.
חורף אנוש ולא מנוחם / אז זה שיש לנו עם מהמם זה בטוח. אבל בארץ הזו, שנושאת בשקט את אֶבְלָהּ, אנחנו חיים כרגע, כדברי אלתרמן, בסתיו (או חורף) אנוש, יגע ולא מנוחם. ומאוד התרגשתי השבוע ממה שכתבה לי רותם, דודה של סגן עומרי שורץ ז"ל, שנולד כדור רביעי במושב שדמות דבורה, שעשה שנת שירות בבארי ואחר כך התגייס לסיירת צנחנים ונפל בג'באליה בצפון רצועת עזה כצוער בקורס קציני חי"ר.
"אני דודה שכולה", העידה על עצמה ותיארה בפניי את אהבת המוזיקה של עומרי, את הרצון לחרוש את הארץ, איך לחם ב־7 בכיסופים ובאופקים, יצא לחופשה קצרה, נסע לים המלח לראות את מפוני בארי, ואחר כך שב להילחם ונפל.
"עומרי היה ילד של קיץ", כותבת רותם לקראת השלושים לזכרו שחל היום, "אבל החורף שלנו הוא העצוב ביותר שידענו. המרחבים הירוקים למרגלות התבור, שניבטים מחלונות הבית, לא מביאים מרפא ונחמה. אנחנו אנשים פשוטים, חלקנו עובדי אדמה, אחרים סתם מחוברים אליה כדי למצוא כוחות. בסלון בוערת כל הזמן אח של עצים, ומי שמגיע לבקר שותה תה מצמחים טריים שנקטפים בגינה. אנחנו לומדים לחיות מחדש עם נוכחותו האחרת של עומרי מסיפורים, תמונות ווטסאפים ושירים שאהב", כך כתבה וקרעה לי את הלב רותם, הדודה השכולה.
פתאום כשלא באתם / "במקרים נדירים ניתן לי הכוח לשלוח גלי רגש שהידהדו בעולם", העיד לאונרד כהן על עצמו. וככה חשתי כשנכנסתי להיכל התרבות בשישי שעבר בצהריים, והייתי המום מקבלת הפנים שלה זכיתי, ובטח מקבלת הפנים שזכתה לה אשירה גרינברג, אשתו המיוחדת של סא"ל תומר גרינברג, המג"ד המופלא מגולני, שהקהל עמד והריע לה בתמיכה והזדהות. וכמובן כולם כיבדו את הוריו של החייל סמ"ר אופק ארביב ז"ל שנרצח ברעים (שרתי לבקשתם לזכרו את "האהבה הישנה"), ואת כפיר ביבס, החטוף בן השנה שחגג יומולדת בשבי. לא ייאמן. שרנו לו ולחטופים כתפילה את פתאום כשלא בָּאתָ, אנחנו רצינו כל כך וחיכינו (ואנחנו עדיין מחכים), לו ולהם בלי אוויר בגוף.
הכל היה בהיכל התרבות על טהרת הגורם האנושי, כולל עידוד לעידן עמדי הפצוע והצעת נישואים שהציע חייל נרגש לחברה שלו (היא הסכימה). והכל היה שם על טהרת ערך החיים ולא המשטמה אליהם, או החיפוש היומיומי אחרי מה שלא בסדר פה. אנחנו חייבים להגיע לחקר האמת, אבל לעשות את זה בחוכמה, צניעות וזהירות, שלא יתהפך עלינו, כי בירידי המדע מסתובבים עשרות מדענים שטרם פיצחו את גודל הארנבת, גודל הירח ואת מצב האמת.
האם זהות מיטשטשת? / התחבקתי עם המון אמהות ואבות שכולות ושכולים בשלושת החודשים האחרונים. וראיתי גם את מי שקם בבוקר ומתקבץ לעם. אם ירצו אני יכול להעיד לטובתנו בהאג. שהרי לפני שאדם ממציא את עמו הוא כנראה ממציא את עצמו. ואז דרך לידתו, משפחתו, נוף ילדותו, ודתו כמובן, הוא מייצר את זהותו. והנה שאלה גוטה: האם זהות יכולה להיטשטש במהלך השנים? אז התשובה היא בטח. כשעודפי ההיבריס, הטמטמת, הטפשת הפייקית והפחדים חודרים אליך אתה עלול לאבד את זה.
אבל עדיין אסור לנו לאבד את התקווה. כי הזהות האמיתית יכולה תמיד להופיע מחדש. נכון, אי־אפשר לשנות את מה שקרה. אבל גם מוקדם מדי להיכנס לייאוש בגלל שכל הזמן אנחנו נדחפים לאכול זה את זה. שמעת, גוטה? אסור להשאיר אדם נטוש בשביו ואסור לנו לאבד את זהותנו.
וכששלוש האמהות הישראליות, גלית, שרית ואיריס, נראו הולכות מחובקות בסוף הכתבה עליהן, כשטנק ישראלי חלף מולן בשמש, שמתי לב שהגבעות לפתע כבר היו ירוקות. וחשבתי שלמרות הצער על מה שקרה להן ולנו, היה שם רגע מעודד של תקווה שהחיים נמשכים והטבע לא נח ועושה את שלו. ולמרות הסקפטיות שלפעמים משתלטת על חלק מאיתנו - אנחנו ננצח. כי זו הברירה היחידה העומדת לפנינו.
ומה עם האג? / בשבוע הדריסה המזעזעת ברעננה, כשהלחישה ההמונית מה לעשות הלאה מתחילה להדהד באוויר, נזכרתי בנסיעה עתיקה אחת בתולדות חיי. פעם נסעתי בליל גשם מפריז לאמסטרדם וטעיתי בדרך. לא היו אז עדיין ווייז ופלאפונים וכיוון שלא ראיתי את שלטי הכניסה לאמסטרדם בגשם החזק, הרחקתי לכת עד שהשלטים הורו על האג.
לא הכרתי איש בהאג, ולא התרחש שם בהאג באותם ימים משפט העמים. אני פשוט טעיתי בדרך. אז סובבתי את עקביי בגשם ונסעתי בחזרה לאמסטרדם, שאליה הגעתי לפנות בוקר. אבל משום מה לעולם לא אשכח את האג, למרות שבעצם לא הייתי בה. כי היא לא הייתה זקוקה לי, ולא אני לה.
