זה קצת בלתי נתפס, אבל זו המציאות הנוכחית במדינת ישראל: למעלה משלושה חודשים, מאות אלפי בני אדם מהצפון ומהדרום עקורים מבתיהם ונאלצים להתגורר בבתי מלון, קיבוצים או מושבים, ממתינים לדעת מתי יוכלו, אם בכלל, לחזור לבתים שאותם עזבו ב־7 באוקטובר או במהלך המלחמה שפרצה בעקבות הטבח.
חלק משמעותי מאוכלוסייה זו הם תושבי עוטף עזה. כ־2,200 מהם זכו למקום מקלט בשבעת יישובי המועצה האזורית הערבה התיכונה. כמעט מחצית מתוכם הם ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. כדי לעזור בקליטתם, המועצה הפנתה משאבים רבים לפעילויות ספורט עבור המפונים, ואף גייסה כמויות גדולות של ציוד מגופים שונים. הפעילויות ניתנות ללא עלות ומועברות על ידי מאמנים מקצועיים, מהערבה ומהעוטף. רוב האימונים מתקיימים בקריית הספורט החדשה שנפתחה לפני כשנה ביישוב הקהילתי ספיר.
בין קבוצות הספורט שמתאמנות שם כיום, נמצאת נבחרת "התעמלות קרקע ומכשירים אשכול" – חוג שפועל באשכול זה שש שנים. החוג מנה בשיאו 280 מתעמלות ומתעמלים, מתוכם כ־30 בנות בכיתות א'-ט' שמתגוררות כעת כמפונות בערבה התיכונה עם משפחותיהן. בביתן הזמני הן מתאמנות כיום מספר פעמים בשבוע. על האימונים מופקד איתי מנור, אשר פונה עם משפחתו לערבה משדה אברהם. השנה הוקמה, לראשונה, נבחרת תחרותית באשכול לכל הגילים. הכוונה היא לשמור על רמה שתאפשר להן להשתתף בתחרויות ברחבי הארץ כבר בעונה הקרובה, למרות הנסיבות הלא פשוטות.
הבנות מתחרות בענף שנקרא טמבלינג, שבו מבצעים תרגילים על "איירפלור" – מזרן מתנפח המאפשר למתעמלים לבצע תרגילים ברמה גבוהה יותר מאשר על מזרונים רגילים. התרגילים משלבים אלמנטים מעולמות תרגילי הקרקע, האקרובטיקה והטרמפולינה.
ארבע מהבנות מאשכול שמתאמנות כיום בספיר הן תום צוקרן (11 וחצי) זוהר טרגרמן (11 וחצי), ירדן נוביקוב (14 וחצי) והדס רגב (10). בפגישה עם צוות פרויקט "בוקר טוב יותר", המשותף לתלמה וקבוצת "ידיעות אחרונות", הן סיפרו מה עבר עליהן מאז 7 באוקטובר וכיצד נראים חייהן הנוכחיים.
"אמא שלי העירה אותי באותה שבת בערך ב־6:00 בבוקר ואמרה לי שיש בומים וצריך לרוץ לממ"ד", מספרת תום, "בהמשך קיבלנו התראה שיש מחבלים במושב הסמוך, אז מיהרנו לעזוב את הבית ופשוט ברחנו דרך השדות".
"אני גרה במושב שדה אברהם", מספרת זוהר, "בשבת ההיא ישנתי אצל ירדן במושב דקל. בבוקר התחילו בומים מטורפים. היינו די בהלם. נכנסנו לממ"ד הקטן, נשארנו בו כל היום, ובלילה ישנו שלושה במיטת יחיד. בשלב מסוים גם החשמל ירד בכל האזור והכל היה חשוך. זה היה מפחיד".
ירדן מוסיפה: "כבר מההתחלה ידענו שאנחנו צריכים להתפנות, אבל כל הכבישים היו חסומים בגלל החשש שמחבלים אורבים בהם. ברגע הראשון שבו יכולנו לעזוב את האזור, מיהרנו לעשות זאת".
מתי הבנתן שהיה לכן בעצם מזל?
ירדן: "רק אחרי כמה שבועות בעין יהב התחלנו להפנים את מה שקרה, וזה היה מלחיץ. בשכבה שלי באשכול יש שני ילדים שנרצחו, ושלושה ילדים מהשכבה מתחתיי היו חטופים, ולשמחתי שוחררו". זוהר: "כשגרנו בעוטף הייתי בחוג רכיבת סוסים. אחת הילדות שרכבה איתי במשך שנתיים נחטפה לעזה. כשהיא שוחררה בכיתי משמחה. אבל יש ילדה אחרת מהחווה ששתי בנות דוד שלה נרצחו".
הבנות פונו, כאמור, למועצת הערבה התיכונה, שם הן מתגוררות עד היום. לאחר שהחלו להתגבר על ההלם הראשוני, ארבעתן התחילו להבין שללא אימונים סדירים הקריירה הספורטיבית שלהן תיפגע. "ניסינו לדעת מה אפשר לעשות בנוגע לאימונים, ואז הבנו שהמאמן שלנו נמצא גם הוא במועצת ערבה תיכונה", מספרת זוהר, "דיברנו איתו ונפגשנו איתו באולם כשעוד לא היה פה כלום. בעצם התחלנו מאפס. רק אחר כך הגיע הציוד המתאים. למרות זאת, גם בתנאים האלה האימונים עזרו לנו מאוד, פיזית ונפשית".
"בהתחלה היה ממש קשה לעכל את זה שאולי לא נוכל להתאמן יותר", מספרת הדס, "כשאיתי המדריך הגיע, הוא אירגן פה את הכל והביא את האיירפלור ואת המזרונים, זה ממש הרגיע את כולנו. יש לנו מספיק לחץ מדברים אחרים, אז לפחות בעניין הזה חזרנו לשגרה כמעט מלאה". תום מוסיפה: "זה מדהים שגם כאן, במצב המיוחד הזה, אנחנו יכולים להתאמן באופן רציף, לפתח שגרה ספורטיבית – ולהתקדם".
שלושה חודשים שאתן לא בבית. למה אתן הכי מתגעגעות?
זוהר: "אני מתגעגעת לבית שלי, אבל אני לא רוצה לחזור לשם עד שלא ארגיש בטוחה לגמרי – בלי טילים ובלי צבע אדום. אם זה יימשך כשנחזור, יהיו לי הרבה התקפי חרדה ויתפתחו אצלי עוד טראומות".
ירדן: "אני מתגעגעת לבית שלי, לבית הספר ולחברים שלא פגשתי הרבה זמן. בעין יהב עושים הכל בשביל שנרגיש בבית, אבל בסופו של דבר זה לא הבית האמיתי שלנו".
תום: "יש לי פה את החברות שאני מתאמנת איתן, אבל כל שאר החברות שלי מפוזרות בכל הכיוונים – עין גדי, ים המלח ואילת. הייתי מאוד שמחה לראות אותן. אבל אני הכי מתגעגעת לאולם הספורט, לבית ולכלבה שלי. רוצה להרגיש בבית".
בתשובה לשאלה מהן החלומות והשאיפות שלהן בתחום, ענו הבנות פה אחד: "אנחנו רוצות להתקדם, להגיע לתחרויות ולהפוך למתעמלות אולימפיות".
בסיום הדברים ביקשה זוהר להעביר מסר לילדים שאיבדו את החשק לעסוק בספורט תחרותי. "דווקא עכשיו, הדבר הכי חשוב זה לחזור לשגרה", היא אומרת, "אם אתם שוחים, נסו למצוא את הבריכה הכי קרובה. אם אתם משחקים כדורגל, לכו למגרש שקרוב אליכם או אפילו חלקת דשא קטנה בשביל להתאמן. אם אתם מתאמנים בהתעמלות קרקע, תמצאו אולם שבו אפשר להתאמן, אפילו אם זה רק פליק־פלאקים וגלגולים על מזרן קטן. זה פשוט עושה טוב על הנפש".
