השילוב בין הוצאת אוגדה 36 מעזה והירי של 25 רקטות ממרכז הרצועה לעבר הדרום – מטח כבד יחסית בשלב זה של המלחמה – עורר ביקורת כלפי צמרת הדרג המדיני והצבאי. ראשי רשויות בדרום, שנפגשו עם קבינט המלחמה, הביעו תרעומת על הירי בשם הציבור שלהם, שעוד לא יודע מתי יוכל לחזור הביתה וגם לא מבין כיצד מעבר השלב במלחמה משרת את המטרה הזו. בגלל שאפשר להבין מאוד את כל מי שנעקר מביתו, צריך להסביר לעומק את ההיגיון שמאחורי המהלך.
ראשית, חשוב לתאם ציפיות: גם אם האוגדה הייתה נשארת בעזה, לחמאס יש עדיין יכולת שיגור. אין שרשרת לוחמים אנושית שיכולה למנוע זאת, אבל פעילות התקפית יכולה לצמצם את ההיקף. הבעיה היא שצה"ל, בגודלו הנוכחי, מוגבל בסדר הכוחות שהוא יכול להקצות למשימה כה אינטנסיבית. צבא היבשה פועל תחת מגבלות כוח אדם שגם אותן תצטרך ועדת החקירה לברר, כדי להבין מה קרה כאן בעשור האחרון ואיך הגענו לתסבוכת אסטרטגית במספר זירות במקביל.
עכשיו, בנקודת הזמן הזאת, הכוחות חייבים להתרענן: לנוח, לישון כמו שצריך ולצבור כוחות. שתי החטיבות המרכזיות שיצאו, גולני ו־188, עברו תקופה שאין אלא להשתמש במילה "מטורפת" כדי לתאר אותה. די ברור שלוחמי גולני, שחטפה מכה קשה בתחילת המלחמה, חייבים לעבד את מה שעבר עליהם.
אתמול, למשל, השתחרר ממחלקת השיקום בתל השומר לוחם גולני, סמ"ר נתנאל טקלה. היכרתי אותו כשהגעתי לבקר פצוע אחר, סמ"ר רון חריר. לפני יותר משלוש שנים, אביו של רון ביקש שאסייע לבנו להתגייס לגולני. כשפרצה המלחמה, רון – שהגיע במהלך חופשת השחרור שלו – נפצע קשה מאוד ואיבד יד בקרבות בעוטף עזה. בביקורים אצלו פגשתי את נתנאל, ששבה את ליבי ולא רק: הוא היה הכוכב של המחלקה ומוקד עלייה לרגל. אבל מה שחשוב באמת הוא שמאחורי המראה הצנום מסתתר גיבור שהרג שבעה מחבלים וספג שלושה קליעים. ידו הימנית משותקת, אבל אתמול היה ציון דרך משמח: נתנאל עובר לשלב השיקום ולכן נערך לו הטקס המסורתי של גזירת סרט האשפוז, עם הצוות הרפואי הנפלא.
חוץ מזה שלבקשתו של נתנאל הייתה לי הזכות לגזור את הסרט, חשוב להבין כמה דברים עברו על הלוחמים האלה בזמן קצר, וכמה עוד יעבור עליהם. גם לכן הריענון הזה חיוני. בכל אופן, אני מודה לנתנאל וליתר הגיבורים במחלקה שמצפה להם עוד דרך ארוכה. לכו לבקר אותם.
בחזרה ללחימה: הוצאת לוחמים מעזה קשורה גם לעובדה שהצבא עדיין נערך, ובצדק, לאפשרות של מלחמה בצפון. אוגדה 36, יחד עם אוגדה 162 שעדיין בעזה, הן אלו שייתכן ויוטלו למערכה במידה וזה ויידרש. לא בטוח שכך יהיה, אבל זה תפקידו של צה"ל: להתכונן.
"חייבים לשמר אורך נשימה של הצבא, זו לא פעולה של חודש-חודשיים", אומר קצין בכיר, "יש עוד שנה של לחימה לפנינו. כל אוגדה צריכה לנוח ולהתאמן כדי לא להישחק. אין לנו אוגדות בלי סוף. צריך גם לקחת בחשבון שאולי המו"מ מול לבנון וחיזבאללה ייכשל. לכן נכון לחלק את הכוחות בדיוק כפי שמנהלים את כלכלת החימושים". קצין בכיר אחר אומר: "זה לא אנושי ולא מקצועי להשאיר לוחמים כל כך הרבה זמן בתנאים האלה של לחימה. הוצאת הכוחות הייתה מתבקשת". למרות זאת, אין אחידות דעים בצבא, ויש גורמים שחשבו שנכון להמשיך בלחץ ולא להוציא את אוגדה 36, גם כדי להגיע לעוד הישגים, וגם כדי למנוע ניצחון תודעתי שאותו שיווק חמאס עם יציאת הכוחות. בפיקוד הדרום מסכמים: "יהיו עוד עליות וירידות בסדרי הכוחות".
בפיקוד אף טוענים שהירי אתמול לא היה "ירי תודעתי", אלא סיפור הרבה יותר מקרי: כוח מילואים מחטיבה 646 זיהה מחבלים, שייתכן שנבהלו ורוקנו את כל הרקטות שהיו במצבור. בין אם זה ההסבר, או שאכן חמאס החליט לאותת לציבור הישראלי שהוא חי ובועט, הייתה זו תזכורת לכך שהארגון לא ינוטרל מכל יכולות השיגור שלו, ושהצבא מסוגל לכבוש את עזה אך לא להגיע לרקטה האחרונה. "צריך להסביר לציבור: ככה נראית מלחמה בארגון טרור שמתנהל בחסות אזרחים", אומר אחד ממפקדי הלחימה, "קודם כל שוברים התנגדות ואז מתחילה עבודה אפורה וסיזיפית שאף אחד לא אוהב".
העבודה הזאת כוללת איתור של מנהרות רבות במרכז הרצועה. לא רחוק מהמקום שממנו יצאה אוגדה 36 ונורה המטח לנתיבות, אותרה מנהרה ששימשה למעבר מחבלים בין צפון הרצועה ודרומה. אוגדה 99 השמידה אותה.
בדיון אמש בפיקוד הדרום אמר ראש הממשלה לצמרת צה"ל שהוא מצפה לפירוק שמונה גדודי חמאס שנותרו ברצועה, לרבות ברפיח. אלא שבינתיים לא בטוח שצה"ל ייכנס לשם כעת בגלל מגבלות האוכלוסייה, שמונה כבר מיליון ושלוש מאות אלף. לכן הפתרון הסביר הוא חסימת ציר ההברחות, בהקמת מכשול תת־קרקעי חכם בתיאום עם המצרים.
"תמונת ניצחון", אומר אחד ממנהלי הלחימה, "תהיה כשנוכל לנוע עם רכבים ממוגנים ולא טנקים או נמ"רים בחופשיות ברצועה, בדומה למה שקרה במבצע חומת מגן". אז, בשנה הראשונה הכוחות נעו בטנקים ונגמ"שים בערים הפלסטיניות ולאחר הכיבוש והטיהור עברו לנוע על כלים קלים. המטרה היא בסופו של דבר להפוך את חמאס מצבא טרור לארגון טרור. לכן המילה שחוזרת על עצמה היא סבלנות, וכידוע זאת לא בדיוק תכונה שמאפיינת ישראלים.
אמש גם החלו לזרום דיווחים על התקדמות במשא ומתן לשחרור חטופים וחטופות, לצד הידיעה האיומה על מותם של איתי סבירסקי ויוסי שרעבי ז"ל. בנושא הזה, גורמים בצה"ל מעריכים שיחיא סינוואר מצוי בלחץ וחושש מההגעה אליו. סביר להניח שהוא לא זז בלי מעטפת של חטופים וחטופות סביבו, כשמסביב הלחץ הצבאי עליו גובר בחסות הפעילות הנרחבת בחאן יונס.
בחזית הצפונית נרשם אתמול יום שונה מהרגיל, שבו חיל האוויר וכוחות ארטילריה תקפו יחד עשרות מבנים צבאיים ותשתיות אמל"ח של חיזבאללה במרחב ואדי סלוקי. ברשת אל־מנאר הלבנונית, שמזוהה עם חיזבאללה, דיווחו שמדובר ב"תקיפה האלימה ביותר שבוצעה במקום אחד" מאז תחילת המלחמה. הם לא טועים. בצה"ל אמרו כי "חיזבאללה עושה שימוש נרחב במרחב הוואדי לצורכי טרור, והטמין באזור המיוער עשרות אמצעים ותשתיות טרור שכוונו לפגוע באזרחים ובחיילים". אתמול גם בחרו בצה"ל להפיץ חומרים של אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, שאמר ללוחמים במסגרת תרגיל: "התרגיל הוא חלק מחשיבות הגברת המוכנות שלנו להרחבת הלחימה והמתקפה על לבנון. אנחנו מוכנים לזה יותר ממה שהיינו אי־פעם, להיום בלילה אם נצטרך... יש עוד הרבה במה לעסוק כדי להצליח להביא לתוצאה הרצויה של ביטחון משופר, כדי שנוכל להביא את תושבי הצפון בחזרה לבתיהם".
דבריו של גורדין באים על רקע המשך הדיונים על הסכם שירחיק את כוחות חיזבאללה מקו המגע. בינתיים כל הקולות שיוצאים מלבנון מבהירים שההתכתשות תימשך עד להפסקת הלחימה בעזה. אבל בישראל ממשיכים לטעון שהיא תימשך עוד זמן רב. המשמעות ברורה: ייתכן שהאיומים של האלוף גורדין יצטרכו לעמוד למבחן המציאות.
