סיון משיח, גיטי ביר ולינור אטיאס היו בין המתנדבות הראשונות של איחוד הצלה שהחליטו לרדת לדרום בבוקר 7 באוקטובר, למרות שכבר ידעו שמדובר באזור מלחמה של ממש. "בשבת הייתי בבית", מספרת סיון, תושבת אלעד, נשואה ליובל ואמא לחמישה, פיזיותרפיסטית שיקומית לילדים בחינוך המיוחד. "בהתחלה לא ידעתי מה קורה כי לא היו אזעקות בעיר שלי, אבל שמענו קולות של יירוטים. בשמונה בבוקר קיבלנו ווטסאפ ראשון מאיחוד הצלה. כאישה שומרת שבת, הבנתי שמדובר באירוע משמעותי במיוחד".
מה היה כתוב בהודעה?
"מתקפת טרור משולבת על הדרום. קיבלנו תמונת מצב ונשאלתי אם אני יכולה לתגבר בדרום עם צוות אמבולנס. ברור שהתשובה הייתה כן. ירדנו דרומה. חלק יגידו שזה היה דבילי, כי יכולנו בקלות לא לחזור, אבל לא יכולתי לסרב. עברנו בדרך מחבלים, חילופי אש, ירי מסוקים, פגזים. נכנסנו לשדרות, נתיבות, בסיס צבאי שבו טיפלנו בהרבה חיילים וחיילות ופינינו אותם לסורוקה וברזילי.
"התחנה האחרונה הייתה כפר עזה, שם שהינו עד שתיים בלילה וקיבלנו פצועים שיצאו מהקיבוץ. בדרך נהג האמבולנס אמר לי, 'תתכונני, הולך להיות ממש קשה'. חשבתי שאין יותר גרוע ממה שחווינו בבוקר, אבל הוא צדק. כביש 232 היה מלא בגופות. גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, גם ילדים. כל אחד היה בדרך למשהו אחר. כביש קשה מאוד ואת נוסעת בסללום כדי לא לדרוס גופות. ואנחנו הולכים וחוזרים שוב ושוב, גם בימים הבאים".
לא פחדת?
"בשלבים האלה הפחד נדחק אחורה. את מונעת על ידי הרצון לעזור, לא חושבת על עצמך אלא על מי שזקוק לעזרה. היה שלב שראיתי רק אנשים מתים, וניסיון החיים שלי לימד אותי שיש מראות שנשארים לנצח. כשהייתי בצבא בסיור גזרה בעמנואל היה אירוע ירי על אוטובוס ונהרגו תשעה אנשים. שנים חלמתי על מה שראיתי שם. בצבא לא הייתה התייחסות למה שעברנו, אבל עכשיו באיחוד הצלה יש יחידת חוסן שמטפלת בנו ובמשפחות. הילדים שלי ביקשו שאבטיח להם שאשאר בחיים, ואני עושה הכל כדי לקיים את ההבטחה".
"יחידת חוסן פעלה ממוצאי שבת וליוותה לא רק את המתנדבים שלנו, אלא גם את החיילים והחיילות, השוטרים והשוטרות, וכוחות הצלה אחרים כמו כיתות הכוננות ביישובים", מוסיפה לינור, אם חד־הורית לשתי בנות מירושלים, שהכירה את בן זוגה הנוכחי בשידוך שעשה אלי ביר, מייסד ונשיא איחוד הצלה (ובעלה של גיטי). "ב־7 באוקטובר הייתי אחראית על הקמת תחנת אירוע רב־נפגעים. ירדתי עם רכב גדול שיש בו ציוד לפתוח בית חולים שדה. כשהעמסתי אותו במרכז הלוגיסטי שאלתי אם יש שקי חללים בכל הגדלים, כי כבר ידענו שיש מאות הרוגים.
"לא הבנו שהאיום עדיין קיים, לא חשבנו על כמות המחבלים או על הסכנה. חילקנו מפקדי כוחות. הייתי צריכה לחבור לצבא, להבין איפה צריך ציוד רפואי ולהגיע לשם. כשהגענו למושב שובה ראינו צי של פרמדיקים וחובשים צבאיים עם אפס ציוד. פתחנו עשרות אלונקות, תיקי ציוד, נוזלים, כפפות, חוסמי עורקים וחבישות. עשינו לפרמדיקים של הצבא תדרוך מהיר על הציוד שלנו והצמדנו להם חובשים. בדיעבד המקום הזה הציל המון אנשים, כי הוא היה הראשון שבו הפצועים קיבלו טיפול רפואי.
"גם אני, לצערי, נסעתי בכביש הדמים והמראות עדיין מבקרים אותי בלילות, אבל אני מנסה לשכוח ולהיאחז בסיפורים של הצלת חיים. באותה שבת היה פחד. כשיצאנו שלחתי לאחותי הקטנה ווטסאפ, 'אם יקרה לי משהו, תטפלי בבנות'. עוד מתנדבים סיפרו שהם עשו את זה. אבל לא עברה לנו אפילו מחשבה אחת קטנה להפסיק. אין גוף, אין רגש, רק קבלת החלטות. רק בשתיים וחצי בלילה קלטתי שלא הלכתי לשירותים כל היום, וכמובן שלא אכלתי כלום. לא הרגשתי צורך. ואז ראיתי את גיטי בתמונה שלא יוצאת לי מהראש, עושה לחייל הנשמה מפה לפה".
+++
"בשבת השחורה הבת שלי העירה אותי בשש וחצי בבוקר ואמרה לי שהתחילה מלחמה", מספרת גיטי, אישה דתייה, אמא לחמישה וסבתא לארבעה. היא חובשת מתנדבת, ירושלמית, שנה רביעית בלימודי רפואת חירום בבן־גוריון. "לילה לפני היה שקט וזה היה לי מוזר, כי בחגים תמיד יש פיגוע. אבל לא חלמתי בכלל על דבר כזה. החתן שלי אחראי על כל האמבולנסים באיחוד הצלה, והוא אמר שחייבים להתחיל להוריד אמבולנסים לדרום דחוף. הוא אמר שהוא יורד לדרום ושאל אם אני רוצה לבוא, וכמובן שאמרתי שכן.
"עוד חתן שלי, גם הוא חובש, הגיע אלינו, בעלי נסע למוקד לעזור, ואנחנו ירדנו לדרום. עליתי על האמבולנס הראשון. לא היה משהו מסודר, פשוט יצאנו. בדרך אני רואה מכוניות זרוקות על הכביש ולא מבינה מה קורה. ואז אני רואה שהכל מלא בגופות", היא אומרת ופורצת בבכי. "אני מבינה אותה", מנחמת לינור. "אנחנו חיים את 7 באוקטובר כל יום עד היום". "והפרצופים יושבים לי בראש", ממשיכה גיטי. "היה שם חייל מת שלא יצא לי מהראש חודש. לפחות כשפינו אותו זכיתי להכיר את השם שלו".
למה זה היה לך כל כך קשה?
"בתור אמא, הבנתי שהוא יושב מת ואמא שלו לא יודעת את זה. איזו הרגשה נוראית. היו שם המון גופות שהזזנו מהשמש. עברנו גופה־גופה וקיווינו שמישהו חי, אבל הבנו שאין במי לטפל. אחר כך נסענו לשדרות. עבדנו עם הצבא, נכנסנו וטיפלנו אחרי שהם טיהרו את האזור. ולאורך כל הדרך עוד ועוד מכוניות עם הרוגים. היה רק תשע וחצי בבוקר וידענו שהיום הזה לא קרוב לסיום.
"עברנו ממקום למקום וחיפשנו פצועים. קיבלנו פצוע ראש קשה שהוציאו מכפר עזה והחלטנו להרדים ולהנשים אותו. התחלנו לטפל בו והצלחנו לייצב אותו, למרות שהוא היה במצב קשה מאוד. בשלב מסוים הרופא יצא להרדים עוד פצוע ונשארתי להנשים אותו מפה לפה, וזה מה שלינור ראתה. המסוק לקח אותו, החלפתי עוד אמבולנס - וחזרתי לשטח".
+++
למרות הקושי הרגשי שכרוך בעבודה בתחום רפואת החירום, שלוש הנשים הגיבורות הללו קשרו את נפשן באיחוד הצלה. "אצלי זה בית שחי את החירום", אומרת לינור. "הלב זה איחוד הצלה. כולם במשפחה כתומים. עושים הכשרות עזרה ראשונה לילדים הקטנים. ב־2003 איבדתי את דוד שלי, אמיל טובול, בפיגוע בקפה הלל. באותו לילה אבא שלי ראה חדשות וזיהה את הרכב של אמיל. שם היו ההלם הראשוני, הפחד, חוסר האונים. לא ידענו אם הוא היה בפיגוע או לא. לא היו תשובות וזה היה לילה סופר קשה.
"באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה להרגיש את חוסר האונים הזה שוב לעולם ושאני רוצה ללמוד לנהל מצבי חירום. עברתי המון הכשרות וקורסים ועסקתי בתחום במשך רוב הקריירה שלי. בדיעבד הבנתי שהיה אפשר להציל את דוד שלי, שדימם למוות, עם טיפול נכון. לפני שש שנים שמעתי שגם נשים יכולות להתנדב באיחוד הצלה והחלטתי להתנדב. עברתי את קורס החובשים, וכששאלו אותי למה אני רוצה להתנדב סיפרתי את הסיפור של אמיל ואמרתי שאני מקדישה לו כל הצלת חיים שאעשה".
גם במשפחה של גיטי כולם מגויסים. "כל הילדים שלי מתנדבים באיחוד הצלה, ואיתם החתנים. זה תחום כל כך מעניין. במגזר החרדי היו פחות נשים בתחום והרגשנו שצריך למלא את החלל הזה. כאישה, לפעמים את מעדיפה שאישה תטפל בך, אבל לא היו מספיק מתנדבות. התאמנו את עצמנו אליהן, והנשים יכולות להתנדב בצורה שנוחה להן. התחלנו מ־11 נשים והיום אנחנו קרוב לאלף".
"אני פרמדיקית מאז השירות הצבאי שלי, יותר מ־20 שנה", מספרת סיון. "שירתתי בשומרון בתקופת חומת מגן, ובשמונה השנים האחרונות אני באיחוד הצלה. אני פרמדיקית יחידה בין 60 אלף תושבים בעיר שלי, מה שאומר שכל קריאת טיפול נמרץ, ולא חסרות כאלה, אני שם. אני גאה להיות חלק מהמערך הזה. יש לי פה עשייה אמיתית, אני נותנת מענה למקרים מאוד קשים, גם ב־7 באוקטובר וגם בפיגועים בעבר. זו שליחות אמיתית".
איך אתן שומרות על אופטימיות?
"העם שלנו היה במצב כזה דפוק", אומרת גיטי ופורצת שוב בבכי. "אנשים היו רעים האחד לשני. זה היה הזוי. אחרי 7 באוקטובר התעשתנו וזה פשוט חיבר אותנו. נהיינו שוב עם. פשוט ככה. וצריך לשמור על זה. משם נובעת האופטימיות. יש לי בן שנלחם בעזה ואני גאה בו כי הוא שומר על עם. לא על מלא נקודות, על העם שלנו שמורכב ממיליון חלקים, כל אחד עם הסיבוכים שלו והבעיות שלו, אבל עם אחד. אני מקווה שכל מי שנפגע ועבר פשוט שואה יצליח להרים את עצמו ולראות את הטוב שיש מסביב".
"אולי זה ההרגל שלי שאיחוד ההצלה הוא באמת מאחד", מוסיפה לינור. "חילונים, ערבים, יהודים, נשים וגברים, וזה היום־יום שלנו, לפני 7 באוקטובר. פעלנו יחד תמיד, מתנדבים בדואים, מוסלמים, נוצרים יצאו להציל חיים כתף אל כתף. וחלקם נרצחו. היה מתנדב חובש בנובה שנרצח תוך כדי שהוא מטפל בפצועים".
"אני רואה את הדברים ממקום אמוני", מסבירה סיון. "חוויתי את החיים לאורך שנות ההצלה, שכל דבר קורה בדרך המדויקת שלו לטוב ולמוטב. הכל מדויק. מאמינה שיהיה טוב בכל כולי. כמו שאמרה גיטי שהאיחוד שהיה ביום־יום אצלנו, הכתף לכתף שאמרה לינור, יביאו אותנו להיות עם טוב יותר. אמרתי לבעלי שיש לנו את הצבא הכי טוב בעולם, הבסיס האנושי של עם ישראל. זה הכוח של העם הזה שיודע להתגייס באמת, לשים בצד את כל חילוקי הדעות. אנחנו אוהבים האחד את השני ומאוחדים ואף אחד לא יכול עלינו".
