המצולמים: דני ואסנת כהן מבית־שמש עם ריו הכלב, נשואים עם ארבעה ילדים. אסנת (53) סייעת בגן ילדים עירוני, דני (56) מנהל ארגון ותחזוקה בקק"ל
מקום: מערת בני ברית, יער הקדושים
שני כלבים: "הילדים גדלו ורק הקטנה, שהיא חיילת, עדיין גרה בבית. עכשיו זה הזמן שלנו", מתחילה אסנת. "החלטנו שכל פעם נבקר במקום אחר בחו"ל, בשנה שעברה היינו בצפון איטליה ואנחנו חולמים לבקר בריו. קראנו לכלב שלנו 'ריו' כדי להזכיר לנו את החלום. הוא הצטרף אלינו לפני שנה. הבת הגדולה לקחה איתה את הכלב הקודם שלנו, קוקי, לדירה שלה בתל־אביב, והבאנו את ריו כדי למלא קצת את החלל. מאז שפרצה המלחמה הבת הגדולה חזרה אלינו, ועכשיו שני הכלבים אצלנו”.
ניקוי ראש: "אנחנו מאוד אוהבים לטייל בטבע, לצאת ליער אחרי העבודה ולנקות את הראש", אומר דני. "אנחנו לוקחים איתנו בקבוק יין ואוכל לפיקניק והולכים שעתיים־שלוש על אחד השבילים".
אסנת: "יש כאן שקט והנופים מרגיעים. לפעמים אנחנו גם נוסעים לטייל בשווקים של תל־אביב ושותים בירה. חשוב לתחזק ולתדלק את הזוגיות, אבל היא צריכה לקבל גם חמצן, ספייס לכל אחד לעשות את מה שהוא אוהב. דני עושה הרבה רכיבת שטח באופניים, ולי יש את החוגים שלי. הסוד הוא לדבר על בעיות הזוגיות, גם אם זה אומר לבכות ולהתעצבן. אם מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח, כשמרימים אותו יש כבר הרבה בקטריות”.
רומיאו ויוליה: "אמא שלי הייתה חולת סכרת ונפטרה כשהייתי בת שש", אומרת אסנת. "האירוע חישל וביגר אותי. גרנו בבית־שמש, וכשאבא התחתן מחדש עברנו לאשדוד. הייתה לי אם חורגת כמו באגדות והיה לי מאוד קשה איתה. בגיל תיכון רציתי לצאת מהבית והלכתי לפנימייה החקלאית במקווה ישראל. שם פגשתי את דני. הייתי בת 15 והוא היה האהבה הראשונה שלי, ממש רומיאו ויוליה. הוא היה שנתיים מעליי - 'ג'מילי' ומאוד בוגר. הוא התחיל איתי כשרציתי להתקשר לאבא שלי ונתקעתי עם אסימון אחד. הוא ביקש שערה מהראש שלי, ועם השערה קשר את האסימון שלא ייפול. מקווה ישראל הוא מקום מאוד רומנטי, יש שם גן בוטני ושדרת דקלים יפה. דני עבד בדיר והייתי מביאה לו ארוחת צהריים שאכלנו בישיבה. הרבה פעמים נשארנו לבדנו בשבתות אחרי שכל התלמידים חזרו הביתה. דני היה בשבילי הכל והייתי מאוד תלותית בו עד שהתבגרתי.
"בגיל 20, אחרי שנת שירות, רציתי לבדוק איך החיים בלי דני", ממשיכה אסנת. "נסעתי לבקר את אחי שגר בפלורידה, אבל מאוד התגעגעתי לדני ובכל פעם שהגיע ממנו מכתב בכיתי. יש לי עדיין את המכתבים האלה. דני תיכנן לטייל אחרי הצבא וקנה כרטיסים לאוסטרליה. אחרי שנה בארצות־הברית חזרתי לארץ ובאתי לבקר את דני בהפתעה. הוא ישר ביטל את הטיסות ומאז לא נפרדנו”.
ונדליזם בטבע: "אני עובד בקק"ל 32 שנה, מאז שהשתחררתי מהצבא", אומר דני. "אני אחראי על כל המבנים והמתקנים בקרקע הייעור באזור המרכז - מים המלח ועד יקנעם, ואני מסתובב המון ונפגש הרבה עם ציבור המטיילים. אנחנו מייצרים בעצמנו את כל הריהוט לחניונים שלנו, שאני אחראי עליו, במנסרה שהוקמה בשנות ה־50. מייצרים שולחנות פיקניק, מתקנים, הרוב מעץ ומותאם לאופי היער. לצערי, אנחנו חווים הרבה ונדליזם לריהוט כי הכל נמצא בשטחים פתוחים. הריהוט בנוי לסטנדרטים של אנטי־ונדליזם, אבל זה לא תמיד עוזר. אנחנו גם סובלים מהאופנועים והטרקטורונים שנוסעים בפראות בכל מקום, ולא רק בשבילים המסומנים לארבע על ארבע. הם הורסים את הטבע ומסכנים את קהל המטיילים ואת עצמם. אנחנו מנסים להילחם נגד התופעה, ולא מצליחים. אנחנו מנסים לחסום גישה ויש פיקוח ומצלמות, אבל אין לנו סמכות לתת דוחות ולאכוף את החוק. אנחנו צריכים להעביר הוכחות למשטרה, וזה לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלה".
יער קדושים
יש: שולחנות פיקניק בצל עצי זית, מים לשתייה ומעגלי מדורות
בסביבה: אנדרטת הזיכרון לאנה פרנק, אנדרטת מגילת האש, שבילי טיול רגליים מנחל כסלון למסרק, ומנחל כסלון לאנדרטת מגילת האש ושבילי אופניים.
ווייז: חניון לילה נחל כסלון
