לא ברור מי התרגש יותר - לינוי שלמה ואוריה גולימה, שאיבדו את אבותיהם השוטרים בקרבות בשדרות, או טלי שרון וליאנה עיון כוכבות הסדרה המצליחה "בת השוטר". כשדמעות נוגעות בדמעות - קשה להחליט. לינוי איבדה את אביה, רס"ב אדיר שלמה ז"ל ביום הראשון למלחמה, ואוריה איבדה את אביה, רס"ב שמואל סמצאו גולימה ז"ל, זמן קצר אחר כך, באותה תחנה.
"מה אתן זוכרות מאותו בוקר נורא?" שואלות טלי וליאנה אחרי שהן מחבקות את השתיים, רגע לפני הקרנת העונה השלישית של הסדרה בסינמטק תל־אביב, שהוקדשה לילדי השוטרים. "בדיוק חזרתי הביתה", מספרת לינוי. "אבא פתח את הטלפון והבין מההודעות שהמצב לא פשוט. הוא מיד התלבש ויצא. אמרנו לו 'עבודה נעימה'. האמנו שיחזור מהר. במצלמות האבטחה של הבית עוד רואים אותו מסתכל על היירוטים. לא היה לנו שום מושג שלא נראה אותו יותר. אם היינו יודעים לא היינו נותנים לו ללכת, מתחננים שיישאר, או מחבקים אותו הכי חזק".
"יש לי סרטון שמראה איך אבא נהרג", מפתיע ליאב, אחיה של לינוי. "עיניין אותי איך הוא נהרג".
"כשהייתי אצל אחותי, אחרי שעזבנו את שדרות, באו אליי כתבים וביקשו לראיין אותי", מספרת חני, אלמנתו של אדיר. "הם אמרו לי, 'בערב תראי את הכתבה בחדשות'. ישבתי עם הילדים לראות חדשות, ואז הראו את הסרטון. אם הייתי יודעת, לא הייתי מראה אותו לילדים. הבן הקטן שלנו, לירון, נכנס לפחד. מאז ועד היום בכל המשחקים שלו הבובות זה המחבלים וכל המכוניות זה האוטו של אבא".
אליאב: "בכיתה שלי לומדים שלושה ילדים שההורים שלהם נרצחו. זה לא פשוט".
"אני כל הזמן שואל, למה אבא לא ירה במחבלים והרג אותם? למה הוא לא ברח עם האוטו?" אומר אליאור גולימה, בן ה־6. "אמא אומרת לי שאבא גיבור ושהוא שומר עלינו מלמעלה. ואז אני אומר לו, 'אבא, אני אוהב אותך'".
"הבן הקטן שלנו כועס על אבא שלו בגלל שהוא לא יחזור", אומרת חני שלמה. "הוא אומר שהוא יוציא אותו מהקבר. פעם הוא שאל אותי, 'תגידי אמא, אבא ישן עם עיניים פקוחות או סגורות? פעם אחרת הוא שאל, 'מתי אבא יבוא?' אמרתי לו, 'כשהמשיח יבוא. הוא שאל 'מי זה המשיח?' עניתי, 'בן אדם דתי עם שיער לבן'. יש בעין גדי, לשם עברנו, רב שמגיע בימי שני להרצאות. פתאום אני רואה את הבן הקטן מסתובב ליד הרב. הוא שאל אותי, 'אבא בא? אמרת לי שכשהאיש עם הזקן הלבן יגיע, אבא יחזור'".
"למה אתן הכי מתגעגעות?" מסתקרנת ליאנה.
"כמובן לאבא, למיטה שלי ולאוכל של אמא", אומרת אוריה. "אמא ניסתה לעשות מהבית הזמני שלנו בקריית־גת בית אמיתי, ניסתה לבשל לנו את האוכל שאנחנו אוהבים, אבל זה לא הבית שלנו. החיבוק והנשיקה של אבא מאוד חסרים לי".
לינוי: "כל אחד מתגעגע לפינה שלו, למיטה שלו, לחדר שלו, ובעיקר לאבא שלו. עכשיו כולנו באותו חדר, בבית הארחה בעין גדי, ואין לנו פרטיות. בשדרות זה לא היה ככה".
ליאב: "אני מתגעגע לשישי עם חברים, לצחוקים איתם, ולאבא כמובן. אהבתי לצאת איתו לטיולים ולראות יחד סרטים. כשהייתי קטן הוא היה שר לי את השיר 'ילד של אבא' של מוקי. זה השיר שאבא הכי אהב".
"אתם חולמים הרבה על אבא?" מתעניינת טלי שרון.
"יצא לי לחלום עליו פעם אחת", אומר ליאב, "אבל לא ראו אותו בבירור בחלום. חלמתי שאני יושב בבר, הוא הגיש לי שתייה, ונעלם".
לינוי: "חלמתי עליו בשבעה. היינו בחופשה עם חברים במקום שדומה לוונציה, והיינו חייבים להגיע לסירה לפני שהיא תברח. רדף אחרינו שוטר. כשהגענו לסירה התברר שהשוטר היה אבא שלנו. כשהוא קפץ נפל לו משהו מהכיס. למחרת הלכתי לאותו מקום, שחיתי במים העמוקים ומצאתי טלפון. אחר כך שמענו דפיקות בדלת. זה היה אבא. באזור של החזה, שבו ירו בו, ראיתי רשת. הוא לחש לי משהו באוזן ונעלם".
שמואל סמצאו גולימה ז"ל, בן 48 במותו, השאיר אחריו את אשתו סימה ושלושה ילדים — אליאן בן 15, אוריה בת 11 ואליאור בן 6. כשהגיע לתחנת המשטרה שאליה הוקפץ, המחבלים כבר היו ממוקמים על הגגות שמסביב וירו לעברו. גולימה ניסה להימלט ולהציל אחרים בזמן הירי, עד שלבסוף נפגע. "הייתי בטוחה שכמו בכל הקפצה הוא יחזור אחרי כמה זמן", אומרת סימה. "פתחתי את הטלפון שלי והדבר הראשון שאני רואה הוא סרטון של מחבלים על טנדר בשדרות. התקשרתי למוקד 100, ניסיתי להבין מה קורה עם בעלי. ב־2:00 בלילה הייתה נקישה בדלת ואמרו לי שהוא היה בתחנה אבל הם לא בטוחים אם הוא נהרג או נפצע. לקח 12 ימים לזהות את הגופה שלו, עד שהודיעו לנו שהוא נרצח".
אדיר שלמה ז"ל, בן 47 במותו, אחראי לוגיסטיקה בתחנה, הותיר אחריו את אשתו חני, וארבעה ילדים — לינוי (17), ליאב (15), לידור (12) ולירון בן 5 וחצי. "הוא לא היה צריך לעבוד באותה שבת", אומרת חני. "כשהוא נסע לתחנה, המחבלים כבר הגיעו לשם וירו בו ברכב. כל הזמן ניסינו ליצור איתו קשר, בלי הצלחה, עד שב־16:15 התקשרה אליי קצינת נפגעים והודיעה שהוא נרצח. היא אמרה לי, 'אני מצטערת שאני מיידעת אותך בטלפון, פשוט אין לנו אפשרות להגיע אליכם בגלל המצב'. ארבעה ימים לקח למצוא את הגופה שלו. קברנו אותו בשדרות".
לינוי: "בדיוק התעוררתי מהשינה, ראיתי שאמא מתחילה לצרוח והבנו שאבא נרצח".
לידור: "אני ילדה חרדתית. צבע אדום תמיד הפחיד אותי. הממ"ד הוא בחדר של אחותי ותמיד רציתי לישון איתה. הייתי מתחננת שהיא תכניס אותי, אבל היא לא התלהבה".
ליאב: "היא צריכה להתבגר. היא כבר לא ילדה. הלוואי שיותר לא נצטרך את הממ"ד".
"איך זה להיות בת של שוטר?" שואלת אותן טלי שרון.
לידור: "זה היה נותן תחושת ביטחון. אבא היה מזהיר אותנו, אומר לנו להיכנס לממ"ד כשצריך, ועכשיו לא יהיה מי שיזהיר אותנו ויגן עלינו".
סדרת הנוער "בת השוטר", שאותה יצרה דנה שץ ושהעונה השלישית שלה תשודר החל מ־21 בינואר בערוץ טין ניק (yes), עוקבת אחרי דנה (ליאנה עיון), שחקנית במגמת תיאטרון ששני הוריה הם שוטרים. אביה נהרג לפני כמה שנים ואמה (טלי שרון), שאליה היא קשורה מאוד, היא קצינה במשטרה. בעונה החדשה, דנה מתמודדת עם השלכות האירועים בעברה, כשברקע חבריה מתכוננים לקראת גיוס ליחידות קרביות ונסחפים אחר הרעיון של כושר קרבי.
"מרגש לראות באולם אחד את בנות ובני השוטרים האמיתיים שמאז 7 באוקטובר וגם לאורך כל השנה מוכיחים כי הם גיבורים אמיתיים", אמר ניצב אמיר כהן, מפקד מחוז דרום. "השוטרים של מחוז דרום עשו ועושים במהלך המלחמה לילות כימים כדי להגן על ביטחון האזרחים וכך נמשיך לעשות. אני מצדיע לילדי השוטרים ומקווה שבאמצעות הסדרה כל ילדי ישראל יתחברו לעשייה ולעבודה של השוטרים בכל רחבי הארץ כל ימות השנה".
ילדי משפחות גולימה ושלמה התקשו להסתיר את התרגשותם בסיום ההקרנה. "כל כך שמחתי לראות שהילדים שלי היו סוף־סוף מאושרים", אמרה חני שלמה. "יש לי ילדים מופנמים, וההקרנה שימחה אותם. סוף־סוף ראיתי חיוך על הפנים שלהם. מספיק אנחנו בעצב שלנו, וטיפת האושר עושה לנו שמחה".
"החלום הגדול שלי הוא להיות שחקן", עידכן ליאב.
מתי תחזרו לשדרות?
אוריה: "כמה שיותר מהר. אני יודעת שאבא ימשיך לשמור עלינו גם למעלה".
חני: "ברגע שנחזור הביתה ייפול לכל אחד האסימון. כרגע אנחנו חיים בבועה. כל שנייה אני חושבת שמה שקרה לנו לא אמיתי".
