התממשות חלום הבלהות תועדה במצלמות היישוב. החדירה דרך הפרצה שחתכו המחבלים בגדר מחזיקה בקושי שתי שניות, אבל היא זיקוק האימה. הרי אם יש סיוט שרודף את מי שחיים ביישובים ביהודה ושומרון אלו המראות של 7 באוקטובר בקיבוצים והיישובים בעוטף עזה. ופה, באדורה שבגב הר החברון, זה כמעט קרה בערב שבת האחרון, מיד בתום ארוחת הערב. אחרי הקידוש, השניצלים והעוף בתנור, כשהתושבים שיחררו כפתור בחגורה והתרווחו לאחור. ברגע הזה החרידה את היישוב אזעקה עולה ויורדת וכעבור כמה רגעים נשמעה הקריאה: "חדירת מחבלים, חדירת מחבלים, חדירת מחבלים".
השעה הייתה רבע לשמונה בערב. משפחת יזדי כבר סיימה לאכול. אלו שעות האיכות המשפחתיות. אוהד האב, מרגנית האם וששת הילדים נמצאים יחד בלי הסחות דעת. זו התנחלות קטנה על כביש 35 שעולה מלכיש אל מרחב חברון, 650 מטר מעל פני הים בנקודת תצפית מרהיבה. הנה תרקומיא הפלסטינית ומערבה ממנה בית גוברין, יער המלאכים, אשדוד והארובות של תחנת הכוח באשקלון. הנוף מסלון הבית משגע. בחוץ קור כלבים, הטמפרטורה מגרדת את העשר מעלות מלמטה. החימום התת־רצפתי עובד.
אפשר רק לדמיין את רגעי החרדה. איך בבת אחת השלווה מופרת והפה מתייבש. רגע אחד הילדים משחקים בסלון ובתוך שניות כולם רצים לממ"ד. את המחשבה על הידית כי בחוץ מסתובבים מחבלים. ואז קולות ירי והודעות בווטסאפ היישובי. צוות החירום היישובי שולח הודעה: "לכבות אורות בבתים ולנעול דלתות". פחד אלוהים.
"ושתבין, מאז 7 באוקטובר לא הייתה אצלנו אזעקה אחת", אומר אוהד, "אף טיל לא שוגר למרחב שלנו. החשש שלנו התמקד אך ורק בדבר אחד: בחדירת מחבלים ליישוב כמו שקרה ביישובים בעוטף. השתדלתי לראות כמה שפחות תמונות, בטח שלא לראות סרטונים, ועדיין, ברור לגמרי מה היה שם. וכשנשמעה הקריאה 'חדירת מחבלים, חדירת מחבלים'
לא יכולתי שלא לחשוב מה אם הם באו בכמה חוליות מכמה מקומות'. אתה פועל במהירות. אשתי רצה עם הילדים לממ"ד. אני רץ להביא את הנשק. עולה לגג לתצפת. חולפים כמה רגעים ושומעים קולות ירי. מקבלים הודעה שישנה חדירה באזור הצפון מערבי של היישוב. חולפות כמה דקות ואז מתחילים להרים פצצות תאורה באוויר. מלא פצצות תאורה. השמיים מוארים ואתה בערפל קרב, תמונת המצב לא ברורה".
נסענו עם יזדי לנקודה בגדר היישוב שבה אירעה החדירה. שבועיים קודם לכן קטע הגדר במקום הזה לא עבד. כלומר המרכיב האינדיקטיבי, זה שמתריע על נגיעה או חיתוך, היה מקולקל. מזל גדול שהגיע טכנאי ותיקן את התקלה, אחרת לכו תדעו איך זה היה נגמר.
המחבלים מחמד ערפאת אבו־גחישה, בן 19, עודי אבו־גחישה ואסמאעיל אבו־גחישה, שניהם בני 16, קרובי משפחה מהעיירה השכנה אידנא, זחלו דרך החור שחתכו בגדר, חצו את הכביש ההיקפי וזינקו אל תוך תעלה לצד הכביש. יש שם שיחי צלף ושקד בר ומעל התעלה גדר תלתלית שמנעה מהם לטפס אל תוך היישוב. מזל, את הקאטר הם שכחו מחוץ לגדר ההיקפית. ואז הגיע השכן דודו נחמיאס שהיה בדיוק בתורנות שמירה בש"ג וזינק למקום עם הטנדר שחטף צרור. שמונה קליעים פגעו ברכב והוא נפצע קל ברגלו. אחריו הגיע כוח מילואים שהסתער לעבר השלושה וחיסל אותם במכת אש קטלנית. 35 דקות נמשך האירוע. שעות אחר כך טענו הפלסטינים שהשלושה באו לגנוב ברזל מההתנחלות, שלא מדובר במחבלים. שטויות. גנבי ברזל לא יוצאים לעבודה עם ארבע מחסניות M1, תיק עם בקבוקי תבערה, גרזן ושני סכינים.
שוחד וסחר בנשק
בזמן שתשומת הלב נתונה לרצועת עזה וללחימה בגבול הצפון, המצב בשטחים הולך ומתחמם. אין כמעט יום בלי הרוגים פלסטינים. בכל לילה יוצאים כוחות צה"ל למבצעי מעצרים בקסבות של הערים הגדולות ובמחנות הפליטים, שבמהלכם נתקלים החיילים בירי של חמושים וזריקה של מטענים. צה"ל הולך על הראש של חמאס ביהודה ושומרון ומנסה לסכל התארגנויות מקומיות.
הסיפור הזה לא פשוט. מאז 7 באוקטובר חמאס פופולרי יותר מתמיד בגדה. לפי סקר שערך המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות, כ־82 אחוז מהפלסטינים בשטחים תומכים במתקפה הרצחנית ואם היו נערכות היום בחירות ברשות, חמאס היה גורף את מרבית הקולות. לזה תוסיפו מצוקה כלכלית קשה, שהולכת ומתקרבת לנקודת רתיחה. כ־160 אלף פלסטינים עבדו בהיתר בישראל, כ־40 אלף מהם עבדו בהתנחלויות ובאזורי התעשייה בשטחים. הם הכניסו לשטחי הרשות הפלסטינית למעלה ממיליארד דולר בשנה שהיוו קצת יותר מרבע מהתמ"ג בגדה. הכסף הזה כמעט התאדה. נכון להשבוע, רק כ־9,000 פועלים פלסטינים עובדים בהתנחלויות ובאזורי התעשייה בשטחים. עוד כ־8,000 פועלים נכנסים מדי יום לעבוד בישראל במקומות עבודה שמוגדרים חיוניים.
ארנון רגולר, שהיה כתב לענייני פלסטינים וכיום מייעץ לחברות וארגונים אזרחיים הפועלים בשטחי הרשות פלסטינית, אומר שבישראל לא מבינים עד כמה המצב שם קרוב לקריסה כלכלית. "זה לא רק הכסף שהיו מכניסים כל אלו שעבדו בישראל. ערביי ישראל היו אחראים לעשרה אחוז מההכנסות ברשות הפלסטינית ממסחר ומסים. התנועה שלהם פנימה כמעט ונפסקה. ג'נין, טול־כרם, קלקיליה, הערים שקרובות לקו התפר, כולן הפכו לאזורי מלחמה. מסוכן מאוד להסתובב שם. על זה תוסיף את עניין המשכורות של עובדי הרשות ושל אנשי מנגנוני הביטחון והמשטרה הפלסטינית. מדובר בכ־120 אלף איש, 30 אלף מתוכם חיים בעזה. הם לא מקבלים משכורת כבר חודשיים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החליט לנכות מכספי המסים שישראל גובה עבור הפלסטינים שמונה אחוזים כנגד הכספים שמעבירה הרשות למשפחות האסירים הביטחוניים. אחרי 7 באוקטובר החליט סמוטריץ' נוסף על כך לנכות 50 אחוז מהסכום שישראל אמורה להעביר לרשות, כנגד הסכום שהרשות מעבירה לפקידים שלה שחיים בעזה. אבו־מאזן החליט שכל עוד ישראל לא מעבירה את מלוא הסכום שמגיע לרשות, הרשות לא תיקח מישראל אגורה שחוקה. "לא נסכים לקבל חלק מהסכום, לא 40 אחוז ולא 50 אחוז", אמר לאמריקאים. "או שנקבל הכל, או שלא נקבל בכלל".
בשביל משכורת אוקטובר הצליחה הרשות לגייס הלוואות מבנקים פלסטיניים ושילמה 45 אחוז מהשכר. גם ככה מדובר במשכורות שנעות בין 1,500 ל־2,000 שקל. אבל מנובמבר אין משכורות בכלל כי הבנקים לא מוכנים להלוות יותר. המצב הזה מוביל לעלייה בפשיעה. למשל, גניבות רכב מהערים והיישובים הישראליים שבאזור קו התפר. יש שוטרים פלסטינים ואנשי רשות שהחלו לסחור בנשק. אחרים לוקחים שוחד או מבצעים סחר לא חוקי בדלק. כל אחד מחפש דרכים להתפרנס.
זה מסביר אולי את הלחץ שמפעיל הממשל האמריקאי על ישראל להעביר לרשות את מלוא סכום כספי המסים. ולא רק האמריקאים לוחצים. גם השב"כ וצה"ל דוחקים בדרג המדיני לשים לב למצוקה הכלכלית בגדה. במערכת הביטחון תומכים בחזרתם של פועלים פלסטינים לעבודה בישראל וגם שר הביטחון מגבה את העמדה הזו בממשלה. גלנט ביקר השבוע באוגדת איו"ש ואמר כי הוא מקווה מאוד שהממשלה תקבל את עמדת מערכת הביטחון לגבי כניסת פועלים פלסטינים והעברת כספי המסים, "זו אינטרס ביטחוני ישראלי, לא פחות מזה". אבל בינתיים נתניהו בוחר לא להחליט גם בסוגיה הזו.
גם הטיקטוק בוער
נכנסנו לאידנא. אין שום קשר בין מצבם הכלכלי של שלושת המחבלים שהגיעו לאדורה בליל שבת לבין המוטיבציה לבצע פיגוע. הם משתייכים לאחת המשפחות העשירות באידנא וגרים בווילות מפוארות, לפחות לפי תמונות שרצות ברשתות החברתיות. רצינו ללכת לבית המשפחה, אבל תושבים בכניסה לעיירה אמרו שלא בטוח היום לישראלים להסתובב בתוך אידנא. זה גורם לך לחשוב על התפיסה שרווחה בישראל, שאם איכות ורמת החיים של הפלסטינים יעלו זה יפחית את רמת העוינות ואת המוטיבציה לבצע פיגועים. בעזה זה לא בדיוק עבד. 18,500 עזתים נכנסו לעבוד בישראל והכניסו מדי יום לרצועה למעלה מעשרה מיליון שקל. זה לא מנע את מתקפת 7 באוקטובר, שחלקה התבסס על מידע שהגיע בחלקו לחמאס מאותם פועלים.
אחמד ג'יאווי עבד כל חייו הבוגרים בישראל. 45, אב לשבעה ילדים, גנן. עבד ברמת החייל, ברמת־גן, בקריית־מלאכי, בקריית־גת, במושבי לכיש. "500 שקל יומית. זה מה שהבאתי וזה היה אחלה כסף. עכשיו כבר שלושה חודשים אני לא מביא שקל. שרפתי את כל החסכונות. פה בשטחים יומית זה פחות מ־200 שקל. וגם אין עבודה כל יום. והכל עלה. השמן לבישול, הבלונים של הגז, האורז, הקמח, אפילו קרטון של עגבניות שהיה עולה 20 שקל עולה היום 100 שקל. אנחנו כמו קומקום חשמלי שהוציאו מהחשמל. זה מת, לא שווה כלום. מה שווה בן אדם אם אין לו עבודה ופרנסה?"
לישראלים יש טראומה מ־7 באוקטובר. לא רוצים להכניס יותר פועלים פלסטינים.
"תסתכלו בפייסבוק ותראו מה הולך לשם. תראו מה הולך בטיקטוק של הילדים. מצוקה מתלבשת על מצוקה. אנשים יושבים בבית ומסתכלים מה קורה בעזה. רואים שגם פה המצב חרא. מי שעבד בישראל לא עובד. מי שעובד פקיד ברשות לא מקבל כסף כי ישראל לא מעבירה כסף. אם אני עובד בישראל והילד שלי רוצה לעשות בעיות, אני תופס אותו ביד ואומר לו: 'דיר באלכ, אל תשתגע למה אתה תהרוס את הפרנסה מישראל, משם בא האוכל של המשפחה'. היום אני לא יכול להגיד לו דבר כזה".
למעלה מ־4,000 מתושבי העיירה עובדים בישראל וכרגע יושבים בבית. איתאללה אטמיזה, 45, אומר שלא סתם השב"כ ואפילו שר הביטחון גלנט רוצים שהפועלים הפלסטינים יחזרו לעבוד בישראל. "זה לא רק אנחנו מפסידים כסף. גם אצלכם מפסידים מזה. אני שומע את הקבלנים בישראל שאומרים שחסרים להם 55 אלף פועלים במקום הפלסטינים שהיו נכנסים לעבוד. מאיפה תביאו פועלים חדשים, מסין? מרומניה? הכסף שאנחנו מרוויחים בישראל חוזר לישראל. ראיתי שקניתם במבה במכולת פה. זה במבה מאיפה? מאצלכם! הכל אנחנו מביאים מישראל. זה כסף שמתגלגל מישראל לגדה וחוזר אליכם בחזרה. סיני שעובד בישראל שולח את הכסף שלו לסין. לי יש משאיות של סחורה חקלאית. אני קונה בישראל ומשווק בגדה. אומרים לי חקלאים ישראלים 'איתאללה, אנחנו תקועים עם סחורה, אם לא תבוא עם המשאית נזרוק הכל לפח'. אתם לא מבינים בכלל איזה נזק יש בכל יום שעובר מהמצב הזה. אין אחד פה שאין לו חמישה־שישה ילדים, שאין לו הלוואות שהוא מחזיר, כולם פה בלחץ כבד מאוד".
באנו יום למחרת הפיגוע ברעננה. התמונות משם היו קשות. מחמוד זידאת ואחמד זידאת, קרובי משפחה מהכפר בני נעים שליד חברון, ששהו ועבדו במכון שטיפת רכבים ברעננה ללא היתר, רצחו את עדנה בלושטיין ז"ל בת ה־79 ופצעו 18 עוברי אורח. אטמיזה אחז בידינו. "אם יש יהודי שפוגע בערבים – ויש יהודים שפוגעים בערבים, אתם יודעים את זה – אז אנחנו חושבים שכל היהודים ככה? זה שיש מי שעושה דברים כמו אלה שעשו ברעננה, זה לא בסדר. גם אני מפחד מזה, הייתי יכול להיות שם ברחוב אם היה מותר להיכנס לישראל וגם אני הייתי נפגע. זה פוגע בכולנו".
"אנשים בשביל כסף יעשו הכל", סיכם ג'יאווי. "ואנשים מתחילים להשתגע. נתניהו עומד עכשיו עם שני בקבוקים וצריך לקבל החלטה. ביד אחת יש לו בקבוק מים, ביד השנייה בנזין. הגדה מתחילה לבעור והוא צריך לבחור, או שהוא שופך מים ומרגיע את האווירה, זאת אומרת נותן לחזור לעבוד בישראל, או שהוא ממשיך ככה, יענו שופך בנזין. ההחלטה שלו".
השכונה החדשה שבדרך
בפיקוד המרכז ובאוגדת איו"ש מנסים בכל הכוח שהעסק לא יגלוש להתפרצות אלימה רחבה. מאז תחילת המלחמה בוצעו כ־6,000 פעילויות סיכול ברחבי השטחים, 166 מהן היו מבצעים מורכבים במחנות הפליטים. כ־2,700 חשודים במעורבות בטרור ותמיכה בחמאס נעצרו, כ־300 פלסטינים נהרגו בידי כוחות צה"ל. 16 בתי מחבלים נהרסו, נתפסו כ־440 נשקים והוחרמו כ־18 מיליון שקל החשודים ככספי טרור. המשמעות היא פעילות אינטנסיבית יום וליל.
אבל לא רק הצבא דרוך. גם המתיישבים. ראש המועצה האזורית הר חברון יוחאי דמרי אומר שחייבים לייצר שטח ביטחוני סביב לכל יישוב. "מעין רצועת ביטחון של כמה מאות מטרים שהכניסה של פלסטינים אליה תהיה אסורה. לשים שם אמצעי תצפית, גילוי והתרעה ולהקים דרכי ביטחון על מנת שכל מפגש עם מחבלים יתרחש מחוץ ליישוב ולא בתוכו. ראינו מה קרה ביישובי הדרום. ברגע שהמחבלים חדרו פנימה ליישובים קיבלנו אסון".
זה סיפור לא זול, כמיליון וחצי שקל ליישוב, ויש למעלה מ־200 יישובים ומאחזים בכל רחבי השטחים. שר האוצר סמוטריץ' התכוון להעביר 700 מיליון שקלים לטובת מרכיבי ביטחון ליישובים ביהודה ושומרון דרך המשרד להתיישבות ומשימות לאומיות של חברת מפלגתו אורית סטרוק, אבל בינתיים לא ברור אם הכסף ייכלל בתקציב החדש. דמרי לא מבין למה הכסף הזה צריך להגיע דרך המשרד להתיישבות. "כמו שמשרד הביטחון דואג למרכיבי הביטחון ביישובים בעוטף עזה ובגבול הצפון, הוא צריך לדאוג לזה גם פה באיו"ש. תקציב המדינה החדש אמור לכלול תוספת של 55 מיליארד שקל לביטחון. אני רוצה להאמין שהכסף הזה ייקח בחשבון גם את הצרכים שלנו כאן".
הסתכלנו על המפה שתלויה במשרדו. באזור הר חברון גרים כ־15 אלף ישראלים ב־20 יישובים. עשרת אלפים נוספים גרים בקריית ארבע. זו מועצה ענקית שחולשת על מיליון דונם. באותו המרחב חיים גם כ־600 אלף פלסטינים שרובם מזדהים עם חמאס. הרשות הפלסטינית פועלת בתוך הערים והעיירות הפלסטיניות, ודמרי חושש מהיום שבו אנשיה יפנו את נשקם לעבר המתיישבים וכוחות צה"ל. "המשטרה הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלהם מהווים כוח צבאי מיומן", אומר דמרי. "יש להם רובים ארוכים ורכבים ממוגנים והם מתאמנים במדינות ערב. חלק מההרוגים בחודשים האחרונים בעימותים עם הצבא הם שוטרים ומפקדים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים. זה החשש העיקרי שלי. מבחינתי זו סכנה קיומית".
סכנה קיומית או לא, הפחד והחשש לא מונעים את התרחבות ההתיישבות בשטחים. החדירה וניסיון הפיגוע בליל שבת באדורה לחצו על פצע שנותר פתוח ביישוב. באפריל 2002, בבוקר שבת אביבית, חדרו שני מחבלים ליישוב, עברו בין הבתים ורצחו את יעקב כץ, קטיה גרינברג, אריק בקר ודניאל שפי הקטנה, שהייתה רק בת חמש. מסע ההרג הזה נצרב בתודעת היישוב. "לא גרנו פה אז", אומר יזדי, "אבל מסיפורים הבנו שהיישוב כמעט התפרק. משפחות החליטו לעזוב. משאיות באו והעמיסו ציוד. מאז זו טראומה שנמצאת מאחור בראש. אם לא היה את הפיגוע ההוא ברקע אולי היינו יותר שקטים, פחות בחרדה. לכן גם פחדנו מהאפקט של ניסיון הפיגוע בערב שבת. בונים פה שכונה חדשה של 28 יחידות דיור ולא ידענו איך המתעניינים יגיבו. חששנו שזה יצנן את ההתלהבות, יגרום להם למחשבה שנייה. מה, בכל זאת אירוע, קרה פה משהו".
וזה באמת השפיע על המתעניינים?
"יומיים אחר כך שתי משפחות חתמו על מסמכי רכישה של בתים בשכונה החדשה".
