צריך לקרוא לדברים בשמם. הדרישה בקבינט לקבלת דרישות חמאס, לצורך שחרור חטופים - נמצאת במתחם שבין סימני שבירה לסימני כניעה. כרגע מדובר בגדי איזנקוט, שלפי הדיווחים מוביל את הדרישה לשחרור החטופים, גם במחיר הכבד של שחרור המוני של מחבלים, אולי את כל אוכלוסיית האסירים הביטחוניים, ולפי מידע שהגיע אליי, גם במחיר עצירת הלחימה. הוא לא לבד. גנץ ודרעי נוטים לאותו כיוון.
עמיתי, רונן ברגמן, כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות" מאמר מנומק ומעמיק על האיוולת שבהמשך הלחימה שרק מסכנת את החטופים ולא מובילה לשחרורם. אכן, יש סכנה של דשדוש, ובהיעדר אסטרטגיה מדינית ליום שאחרי, ההפסד יהיה כפול. גם לא שחרור חטופים וגם מלחמת התשה. אבל המסקנה היא לא כניעה לתנאי חמאס. בהסתמך על הניסיון המצטבר, בהסתמך על הצהרות ראשי חמאס - עסקה עכשיו תיצור מצב הרבה יותר מסוכן. המשמעות היא שישראל מרימה ידיים. כל מה שהושג עד עכשיו, במחיר כבד של מאות הרוגים - יירד לטמיון. מנהיגי חמאס יכריזו על ניצחון. חמאס יחזור לשלוט ברצועה. ולמרות ההרס האדיר ברצועה, חמאס יסיים את המלחמה עם הישגים אסטרטגיים מבהילים. מדינות ערב המתונות יגיעו למסקנה שישראל היא מדינה חלשה, ושדעת הקהל בה, לא בהכרח של הרוב, שוברת את חוט השדרה. חזון קורי העכביש של חסן נסראללה יתגלה כנבואה נכונה. ציר הרשע בראשות איראן יבין שזו הדרך לשבור את ישראל, וההתקפה הבאה, מצפון או מדרום, ואולי גם וגם, תהיה רק עניין של זמן. תושבי הדרום והצפון, בצדק, יסרבו לחזור לבתיהם, והשחרור ההמוני של האסירים, לפי נוסחת כולם תמורת כולם, יעניק לתשתית הטרור תגבורת של אלפי מחבלים שיהיו נחושים להצטרף למאבק לחיסול ישראל.
ה"אחר כך" הוא סרק
חלק בולט ממשפחות החטופים מציגות לממשלה דרישה חד־משמעית לשחרר את החטופים. עכשיו. בכל מחיר. המשמעות היא הפסקת הלחימה ללא פירוק חמאס, ללא מתווה מדיני וללא פירוז הרצועה. כלום. ה"נמשיך אחר כך" הם דיבורי סרק. לא תהיה הזדמנות נוספת. לעומת זאת, תושבי הדרום דורשים להסיר את איום חמאס. לא עוד רקטות ולא פצמ"רים ולא פשיטות. איך אפשר להסיר את האיום אם אחת התוצאות המרכזיות של עסקת הכניעה היא לא רק השארת שלטון חמאס, אלא גם חיזוקו באלפי מחבלים?
ישראל לא יכולה לוותר על אף אחת משתי המטרות - שחרור החטופים ופירוז הרצועה. כדי להשיג את שתי המטרות - סבלנות היא אחד המשאבים החשובים ביותר. עכשוויזם הוא האויב. הסבלנות בירידה. העכשוויזם בנסיקה. הלחץ מעלה את המחיר, וכך מרחיק את העסקה. ההזדהות עם החטופים, שמעידה על ערבות הדדית, מגיעה לקו האדום, שבו הקמפיין גורם לחלק מהשרים להרים ידיים. איך בדיוק אפשר גם לקבל את דרישות חמאס וגם להחזיר את המפונים לבתיהם? אי־אפשר.
יש אלף ואחת טענות צודקות נגד ניהול המערכה. אין אסטרטגיה. אין מטרות. אבל החטופים לא הופקרו, גם אם אחדים נרצחו בשבי. אפשר להציף את המנהרות, שבהן יש אלפי מחבלים, במי ים, או להזרים לתוכן כמויות אדירות של דלק ולהצית. גם יחיא סינוואר ומוחמד דף יחוסלו. אבל בינתיים זה לא קורה. וטוב שלא קורה. משום שיש חשש שהחטופים איתם. כך שהצבא מתקדם בזהירות כדי להימנע מפגיעה בחטופים. זה לא פשוט. זה לא קל. אבל זה בר־השגה. ובתנאי שלא נשברים.
מה נאמר לחיילים?
לא קל לכתוב את הדברים הללו. עסקה עכשיו היא רווח והצלה לחטופים ולמשפחותיהם, ולא רק להם. לכולנו. אבל כבר היינו בסרט הזה. כבר התבלבלנו בין "כל מאמץ" לבין "בכל מחיר". כבר ניסינו את נוסחת ה"בכל מחיר" ושילמנו עליה בריבית דריבית. אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני תומכים היום בשחרור החטופים בקדימות עליונה. אבל צריך להזכיר, בסוף שנת 2009 אמר ברק, אז שר הביטחון: "חמאס הוא שחקן בעייתי ולא צריך לספק להם תחמושת. בכל הקשור לעסקאות שבויים - אנו נמצאים במדרון חלקלק, מג'יבריל ועד טננבוים, ואת המדרון הזה אין ברירה אלא לעצור". אולמרט אמר באותה שנה: "כל עוד אני עומד בראשה, הממשלה לא תיכנע לתכתיבי חמאס". ממשלת נתניהו נכנעה, והחליטה ב־2011 על שחרור 1,027 מחבלים תמורת גלעד שליט. לבני, אז ראשת האופוזיציה, אמרה ש"ישראל נחלשה... נחצו קווים אדומים... יש פוטנציאל לנזק אסטרטגי".
הפוטנציאל כבר התממש. קונספציית ה"בכל מחיר" גילתה שהמחיר כבד מנשוא. עשור לאחר ביצוע עסקת שליט אמר אולמרט שמדובר ב"כניעה מוחלטת". זה קרה משום שישראל נכנסה לאקסטזה לאומית. המחיר היה איום ונורא. אחד המשוחררים, מחמוד קוואסמה, היה מעורב בחטיפת ורצח שלושת הנערים, שהובילו לצוק איתן. משוחרר אחר, הפסיכופת יחיא סינוואר, תיכנן מרגע שחרורו את המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר. אבל לא למדנו כלום. אנחנו נכנסים לאותה מלכודת.
לא, זה לא אותו דבר. שליט היה חייל. הפעם מדובר במאות אזרחים שהופקרו. המדינה חייבת להם. צה"ל כבר עושה מאמץ עליון. אז מה לומר עכשיו לחיילים? שחוזרים לימים של לפני 7 באוקטובר?
להפוך את הסדר
גנץ ואיזנקוט הצטרפו לקבינט ימים בודדים לאחר שהחלה המלחמה. אבל מה בדיוק הייתה התרומה שלהם? הם היו יכולים לדחוף ליוזמה מצד ישראל - הפסקת אש תמורת פירוז הרצועה ושחרור החטופים. נכון שהסיכוי להסכמת חמאס, מלכתחילה, היה קרוב לאפס. אז מה. זה היה לפחות ממלא את המצברים בזירה הבינלאומית, ובעיקר האמריקאית. עכשיו הם התעוררו. יוזמה של ישראל להפסקת אש, שהייתה משפרת את מעמדה של ישראל - לא. אבל הפסקת אש לפי דרישות חמאס, שהיא מהלך של כניעה - כן. זו התבונה המדינית שלהם? איך יוצאים מהמלכודת? צודק ברגמן וצודקים אחרים, כאשר הם טוענים שישראל לא תעמוד במלחמה שעלולה להימשך שנים. לא מבחינת כלכלה בכלל, ולא מבחינת כלכלת החימוש, לא מבחינה פנימית ולא בינלאומית. אז מה עושים? יוצאים מהקיבעון. הופכים את הסדר. עדיין לא מאוחר לצאת ביוזמה להפסקת אש, אבל לא תמורת כניעה. לא תמורת שחרור אלפי מחבלים. יש צורך ביוזמה שתכלול את הנוסחה העיקרית, של פירוז ושחרור חטופים תמורת שיקום. חמאס יסרב? המצור עליו יימשך. יוזמה כזאת צריכה לכלול את איחוד האמירויות וסעודיה, שמוכנות להיכנס לתמונה תמורת מחיר מדיני שלא יפגע בישראל. היריעה קצרה. זה עניין למאמר אחר.
משפחות החטופים כואבות. כל יום שהחטופים עדיין שם הוא אולי עוד יום של עינויים, אולי עוד יום של מעשי רצח, אולי עוד יום של מעשי אונס. אבל מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שעסקת כניעה עכשיו רק תוביל לתוצאות גרועות עוד הרבה יותר? אין צורך בסרט נוסף, שיהיה עוד סרט של בלהות ואימים.
