ההתגייסות האזרחית חצתה תחומים וגבולות כבר בשבוע הראשון לאחר השבת המרה של 7 באוקטובר. מעבר לגיוס המילואים המקיף, רבים ורבות פשוט שלחו את עצמם למשימות שנראו חשובות בעיניהם באותו הרגע. בין היתר, אנשי מקצוע הרימו יוזמות שקשורות לתחום ההתמחות שלהם: פסיכולוגים ירדו אל מרכזי המפונים כדי לתת מענה נפשי, אמנים וזמרים ניסו להקל במעט על הכאב בקרב משפחות שאיבדו את כל עולמן, ואפילו ספרים או קוסמטיקאיות מצאו ייעוד חדש בשטחי הכינוס.
מתברר שגם היסטוריונים שאלו את עצמם בדיוק את אותה השאלה - מהו התפקיד שלנו ברגע הזה? ואכן, בתוך שלל הפעולות הספונטניות שצצו מהשטח נולד גם מיזם "ארכיון התיעוד האזרחי למתקפת 7 באוקטובר", שאותו מובילים ארבעה דוקטורנטים להיסטוריה מאוניברסיטת תל־אביב שהבינו מיד שהחומרים הרבים שהם נחשפים אליהם ברשתות החברתיות הם אוצר היסטורי, שיכול להיעלם בקלות בתהום הנשייה. בהחלטה רגעית הם החלו באיסוף חומרים, ובתוך שבועות ספורים יצרו פרויקט ארכיוני משמעותי, שתפקידו לשמר עבור הדורות הבאים את סיפורה של החברה האזרחית במלחמה ששינתה את פניה של ישראל.
"נכנסנו לפרויקט אחרי שיחת ווטסאפ משותפת של ארבעה חברים מהמחלקה", מספרת הדוקטורנטית דרור שרון, שיצרה את המיזם עם אור רפל־קרויזר, נעה ברק ודותן ברום. "זו הייתה החלטה פרטיזנית. פשוט הבנו שכל פוסט באינטרנט יכול בקלות להיות מקור היסטורי בעל ערך למי שיחפשו חומרים עוד שנים ספורות, אבל גם עוד 100 שנה. שהתיאור הספונטני של אזרחים הוא חלק משמעותי מסיפור המלחמה, שלא בהכרח יתועד אם לא נסביר לאנשים איזה אוצר יש להם בידיים. מהר מאוד פנינו לציבור והזמנו אנשים באינטרנט לשלוח לנו עדויות באמצעות הרשתות החברתיות. ההיענות הייתה מאוד גדולה. נוצר גוף ידע משמעותי שצריך היה לעבד, למיין ולהבין איך שומרים אותו באופן נגיש ולאורך זמן".
החבורה יצאה לדרך בחסות החוג להיסטוריה ובליווי התוכנית לארכיונאות ומידענות באוניברסיטה, וככל שהימים חלפו הארבעה חידדו את הייחוד שלהם אל מול מאגרי מידע אחרים. בזמן שארכיון המדינה אוסף כל דוח רשמי או פרוטוקול של ישיבת ממשלה, הארכיון האזרחי מבקש להתמקד באופן שבו אנשים מן השורה חוו את המלחמה, דרך מספר מוקדים: אוכלוסיות שלרוב קולן לא נשמע ולכן גם פחות מתועד, אזרחים שפונו מבתיהם ותיעוד של החמ"לים האזרחיים שקמו בשטח מראשית המלחמה.
"הדרך לכסות אירוע בכזה סדר גודל היא שכל ארכיון יתמקד בזוויות מסוימות", מסביר רפל־קרויזר. "היה לנו ברור שכל המקורות של הגופים הממלכתיים, הממשלתיים והצבאיים מכוסים ושלגופי תקשורת, למשל, יש את הארכיון שלהם. אנחנו רצינו לשמור את מה שבוודאות ייאבד אם לא ייאסף. בתוך 100 הימים שחלפו קל לזהות את ההתפתחויות החברתיות העמוקות שהתרחשו פה. לדוגמה, יישובים שפונו מגוש קטיף אל העוטף ועכשיו בעצם מפונים שוב בגלל איום ביטחוני. זו זווית מאוד ספציפית.
"שמנו לב שבקהילות חזקות יש מנגנוני שימור חזקים, כמו בקיבוצים למשל. אבל בערים זה יותר מורכב - מי ידע לתעד את המפונים משלומי וקריית־שמונה, את הקהילה האריתראית שחיה בשדרות ובכלל מפונה לקיבוץ חנתון, או את מה שכותב בטוויטר מילואימניק שמצד אחד נלחם ומצד שני משפחתו מפונה מביתה? בנוסף, הקמנו דסק של דוברי רוסית וערבית בשביל להביא עוד קולות מהרשתות החברתיות, פנינו למומחים בשביל לראות איך מתעדים חומרים במלחמה באוקראינה, ויצרנו קשר עם מרכז שעבודת הארכיון שלו התמקדה בין היתר בטלגרם. האנשים שלו גילו לנו שבזמן שהם חיפשו חומרים של אוקראינים על המלחמה שלהם, הם מצאו ערוצי טלגרם שלמים של ישראלים דוברי רוסית. ככה נחשפנו לאוצר הארכיוני הזה".
שרון מתארת איך פוסט ויראלי אחד יכול לייצר אין־ספור חומרי גלם עבור חוקרי העתיד: "סמוך לאותה שבת פירסמה הקומיקאית רביטל ויטלזון יעקבס פוסט שהזמין את העוקבות שלה לתאר מה עבר עליהן. רוב הקהל שלה נמצא על הרצף הדתי, ולמעשה נוצר שם מקבץ של עדויות מאוד מגוונות שבדרך כלל אין לנו שום קשב אליהן. בגלל שזה מרחב מאוד נשי, לטקסטים היה גם גוון מגדרי מובהק. בעיניים של היסטוריונים זו מתנה".
אחת הפעולות המשמעותיות ביותר של הארכיון האזרחי היא תיעוד של החמ"לים שקמו בשטח, ואיסוף חומרי גלם שיוכלו להוות בסיס למחקר על אחת התופעות הכי מרגשות וחשובות בלחימה. "פנינו באופן אקטיבי לארגוני חברה אזרחית והצענו להם לעשות אצלנו הפקדה ארכיונית", מתארת שרון, "אנשים פעלו בתחושת דחיפות, ולרגע הם לא תפסו את עצמם כמי שעושים היסטוריה ושלכל התכתבות שלהם או קבלה שהם מוציאים יש אשכרה ערך לדורות". "אנחנו מזמינים מפה עוד חמ"לים לפנות אלינו. ליוזמות אזרחיות אין את המנגנון והפרוטוקולים המסודרים של שמירת חומרים", אומר רפל־קרויזר. "אנחנו רוצים להיות שם כשהחומר נוצר, ולא לבוא לחפש אותו בדיעבד. הטיפ הכי חשוב שלי לכל המתנדבים והיזמים הוא: אל תסגרו קבוצות ווטסאפ!"
יצירת ארכיון דיגיטלי של חומרים מהרשתות החברתיות מזמן אתגרים סביב שאלות של פרטיות או משך התיעוד. "אם אנחנו רוצים לתעד חומרים שעולים בקבוצת ווטסאפ, יש לנו הרבה שאלות אתיות ומהותיות", מסבירה שרון. "למשל, צריך לקבל הסכמות מכלל חברי הקבוצה או להחליט מאיזו נקודה עד איזו נקודה בתוך השיחה שומרים את החומרים. יש פה פעולה חדשנית בהיקף משמעותי שדורשת מאיתנו כל הזמן להתייעץ. למי שייך פוסט פומבי בפייסבוק או בטוויטר? האם עלינו לתעד גם את כמות הלייקים שהוא צבר? עד איזה שלב ממשיכים לעקוב אחרי התגובות והדיונים שמתפתחים על בסיס אותו מקור? ישראל, בשונה ממדינות אחרות, היא חברה שרוב האינטראקציה האנושית שלה מתרחשת בווטסאפ. הרשתות החברתיות הן המקום בו אנשים מצהירים על עמדותיהם, אבל בקבוצות עם המשפחה והקהילה הם ייכנסו לדיונים המעניינים באמת".
איך יסופרו הימים הללו בעוד כמה שנים או כמה דורות? השאלה הזו תלויה, בין היתר, בחומרי הגלם שיהיו לחוקרים, ליוצרים ולעיתונאים. נקודות המבט של ההנהגה, של החיילים או של המוסדות יזכו בוודאי לתיעוד מקיף ומסודר, אבל הניסיון לשמור משהו משצף המידע של האזרחים הפשוטים יאפשר לנו להוריש סיפור הרבה יותר שלם, מגוון ומעניין.
אם גם אתם רוצים להפקיד חומרים שכתבתם או נתקלתם בהם, אם יש לכם חמ"ל והייתם רוצים שהוא יתועד, או אם ברצונכם להתנדב למיזם - חפשו בגוגל: ארכיון התיעוד האזרחי למתקפת ה־7 באוקטובר ומלאו את הפרטים שלכם. החוקרים ישמחו להיעזר בכם.
