איש צועד עם דגל. במבט שני - זהו מטאטא הפוך שעליו תלויה רצועת בד בכחול ולבן. ברקע תמונה מהכרזת המדינה, כמה אנשים מחפשים צל ויושבים לנוח במרכז תל־אביב, בכיכר שסביבה מוסדות התרבות הכי מפוארים בעיר - התיאטרון, הספרייה, האופרה.
אלפים רבים פקדו את כיכר החטופים ביום ראשון, לציון 100 ימים בשבי של יותר מ־100 חטופים חיים. 24 שעות של התרחשות תמידית - עדויות, נאומים, מופעים ומיצגים. אבל התמונה לוכדת דווקא רגע של שקט בשעת צהריים, במרכזה צועד איש אלמוני שמזכיר את המפגינים שנשאו על שכמם דגלים לפני 7 באוקטובר, במאבק נגד החקיקה. אבל עכשיו, בכיכר הזו עם השם החדש שלו זכתה, הקונוטציה אחרת. הזעם אחר, וגם הייאוש. אלתור הדגל, שמזכיר לרגע את "דגל הדיו", מלמד כמה הסמליות עוד חשובה. כחול־לבן, מגן דוד, מגילת העצמאות או הכרזת המדינה הם הרבה יותר מעוד דימוי. ובכיכר העצובה ההיא מתעקשים המפגינים שהמהות היא להיאבק על אזרחים חפים מפשע שנלקחו מארצם אל ארץ אויב. שפדיון שבויים הוא כוח, לא חולשה. ואולי המטאטא יכול לרגע לנקות את שהיה, או אולי להיות מטה הקסמים שאיתו אפשר לרכוב למציאות חדשה.
