באחרונה חזרה לשיח הכלכלי האזהרה מפני עוד עשור אבוד למשק הישראלי; העשור האבוד הקודם התרחש אחרי מלחמת יום הכיפורים, והתחיל עם ההחלטה האומללה של ממשלת חרות־ליברלים על "מהפך כלכלי" באוקטובר 1977. במציאות שבה נטל הביטחון היה עדיין כבד ביותר, כ־18% מהתוצר המקומי השנתי, רזרבות מטבע חוץ היו מתחת למפלס המינימלי, חובות הממשלה בשקלים ובדולרים בשמיים והתקציב מאוד גרעוני, יותר מ־11% מהתוצר, הכריזה ממשלת גח"ל החדשה על ביטול רוב רובו של הפיקוח על מטבע החוץ, צמצום קיצוני ברגולציה של שוקי האשראי, הכסף וניירות הערך, והזרמה נדיבה של תמיכות ממשלתיות לציבור.
"עוד מעט קט נהיה", הבטיחו ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר שמחה ארליך, "שווייץ של המזרח התיכון והשקל יהיה מטבע חזק כמו הפרנק השווייצרי. רק כך ניטיב עם העם".
המדיניות הכלכלית המופקרת נמשכה שנים, גם אחרי שישראל פתחה במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 וגם אחרי שבגין פרש מהממשלה ומהחיים הפוליטיים, כשהפנים את גדול טעויותיו. ממשלת הליכוד השנייה, בראשות יצחק שמיר, אפילו האיצה את ההידרדרות. הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, משחזר: "ממשלות הליכוד פתחו את ברזי התקציב גם כאשר הוצאות הביטחון היו גבוהות מאוד. הן ויתרו על העלאות מסים ובחרו בשיטה המסוכנת של יצירת גירעונות תקציביים עצומים שמומנו על ידי הגדלת החוב הממשלתי".
השנה המקוללת 1984 הסתיימה, לכן, עם גירעון תקציבי של 15% מהתוצר המקומי (300 מיליארד שקל במונחי היום) והאינפלציה נסקה ל־250%. עמדנו כפסע מפשיטת רגל כמדינה.
על שולחן העבודה שלי נחתה אז סקירה של משלחת חירום מיוחדת ששיגר הקונגרס האמריקאי לבחינת המשבר, ובה נאמר: "ישראל ניצבת על סף קריסה כלכלית, עתידה קודר וספק אם תשרוד".
הקריסה נמנעה. בקיץ 1985 הוציאה ממשלת אחדות ליכוד־עבודה לפועל את תוכנית הייצוב הגדולה, פרי שיתוף פעולה הדוק בין ראש הממשלה שמעון פרס, שר האוצר יצחק מודעי וקבוצת כלכלנים בהובלת פרופ' מיכאל ברונו. תוכנית דרקונית שבלמה את המפולת בשנייה אחרונה ובמחירים חברתיים וכלכליים כואבים.
האם מימון המלחמה הנוכחית בחמאס ובחיזבאללה יצעיד אותנו לעבר עשור אבוד נוסף? זו לא גזרה משמיים. המשק הישראלי היום גדול וחזק ללא השוואה למצבו לפני 50 שנה. בספטמבר אשתקד הגיע התוצר המקומי השנתי של ל־550 מיליארד דולר מול 33 מיליארד דולר בלבד ערב מלחמת יום כיפור. התוצר הריאלי השנתי לנפש היה בראשית 1973 כ־10,000 דולר מול 55 אלף דולר בראשית 2023. עתודות מטבע החוץ מסתכמות כעת ב־200 מיליארד דולר, ב־1974 הידלדלו הרזרבות לשני מיליארד דולר וב־1984 כמעט לאפס.
אין השוואה, ובכל זאת יש. העלות החד־פעמית של המלחמה ברצועת עזה ועל גבול הצפון, לפי תחזיות משרד האוצר ובנק ישראל, תגיע ל־220 מיליארד שקל, 11% מהתוצר השנתי. עלויות שיקום יישובי הגבול והסיוע האזרחי לנפגעי המלחמה יגדילו את ההוצאה בעוד לפחות 30 מיליארד שקל. מניתוח הצעת התקציב ל־2024 שאושרה בממשלה מסתבר כי 10% מהעלות הכוללת הזו ימומנו מקיצוצים בתקציבים החברתיים־אזרחיים (ומצמצום מה בכספים הקואליציוניים), 15% מתרגילים חשבונאיים והסיוע האמריקאי, אם וכאשר ימומש, 5% מהעלאות מסים, והיתרה – לפחות שני שלישים מהנטל הכולל – על־ידי הגדלת הגירעונות והחובות של הממשלה. כך נגיע ליחס של כ־72% בין החוב הציבורי לתוצר המקומי.
ההמשך, מ־2025 והלאה, לוט בערפל. כפי שנחשף כאן לראשונה, מערכת הביטחון דורשת תוספת תקציבית שנתית של 40 עד 50 מיליארד שקל, דרישה שהועברה לוועדת גישור אוצר־ביטחון שטרם הוקמה. ומי ישלם? עוד גזרות על שירותים חברתיים המורעבים ועוד הגדלת חובות? הבה נקשיב שוב לפרופ' טרכטנברג: "לקח אחד חשוב מאוד מהעשור האבוד צריך להבליט דווקא עכשיו. אל לנו לשקוע בשביעות רצון יהירה ואל לנו להאמין שהכלכלה שלנו תהה טובה לנצח גם אם הממשלות יעשו טעות אחר טעות".
חידת האינפלציה
עם פרסום מדד המחירים לצרכן לדצמבר השבוע התכנסה האינפלציה השנתית ל־3%, הגבול העליון של יעד הממשלה ובנק ישראל. בהקשר זה חשוב להסתכל על התפתחותה במרוצת השנה שעברה. בשליש הראשון שלה, ינואר עד אפריל, היה קצב ההתייקרות השנתי 7%. בשליש שלאחריו, מאי עד אוגוסט, הואט הקצב השנתי ל־3%. ובשליש האחרון של 2023, ספטמבר עד דצמבר, קרסה האינפלציה לאפס. בארבעת החודשים הללו לא נרשמה התייקרות כלשהי של סל הקניות המשפחתי הממוצע. הריבית הריאלית (ריבית פחות אינפלציה) הפכה בכך לגבוהה מאוד, הכי גבוהה מזה שנים רבות.
תוואי האינפלציה בארץ לא חריג ממדינות מפותחות אחרות. גם בארה"ב וגם ובמדינות גוש היורו התכנס קצב ההתייקרויות השנתי לסביבת ה־3%, עם שונות גדולה ולא מוסברת בין המדינות. למרות המטבע האחיד והריבית האחידה של בנק מרכזי אירופי ירדה האינפלציה בסוף 2023 בבלגיה לחצי אחוז, בגרמניה ל־3.8% ובאוסטריה נעצרה על רמה של 5.7%. למה? לכלכלנים אין תשובה לשונות זו. עצם הירידה בקצב האינפלציה בלי העמקה כלשהי באבטלה ובלי ריסון כלשהו בתקציבים היא כבר חידה מקצועית גדולה.
מחוץ לקופסה
החשיפות של רשתות טלוויזיה אמריקאיות השבוע על גיבוש תוכנית שלום כוללת ליום שאחרי סיום הלחימה ברצועת עזה, בהובלת ממשל ג'ו ביידן ובכירים בערב הסעודית, לבטח לא הפתיעה את קוראי מדור זה. היא נחשפה כאן עוד בדצמבר אשתקד; וכך נכתב כאן בדיוק לפני חודש: "מתחת לפני השטח, בתת־קרקע של המזרח התיכון מתגבש בשבועות האחרונים מתווה להסדר לרצועת עזה אחרי שוך הקרבות. ההסדר צריך להיות מקיף ולסלול דרך לשלום ישראלי־פלסטיני יציב. לא פחות מזה". באותו הקשר צוטט מדינאי זר המעורה במגעים: "בלי פרספקטיבה של סוף הסכסוך גם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים לשכוח מעשרות מיליארדי הדולרים הנדרשים לשיקום עזה. תיחנקו לבדכם עם תוצאות הלחימה".
הגורמים המגבשים את המתווה, בניהם מדינאים לשעבר מבריטניה, נורווגיה, צרפת וגרמניה, נזהרים מלדבר על "פתרון שתי מדינות" ומעדיפים את המונח "הפרדה", שגם הישראלים וגם הפלסטינים רוצים בה מאוד.
עלות שיקום רצועת עזה אחרי מלחמת חרבות ברזל נאמדת ב־28 מיליארד דולר. מי שמדבר על שליטה ישראלית ברצועה – בניגוד להפרדה והסדר עם רשות פלסטינית מתוקנת - צריך לכן להצביע על מקור הכסף העצום הזה. ואין לו מקור מלבד ארה"ב, סעודיה והאמירויות. בית הנבחרים בוושינגטון, נזכיר, טרם אישר את הצעת ביידן לתקציב מיוחד למלחמת חרבות ברזל ב־14.5 מיליארד דולר. אם הסיוע הזה יחסר לנו השנה, לא תהיה לממשלה ברירה אלא להוציא לפועל גזירות כלכליות חדשות. משפחות החטופים מחפשות בקדחתנות מובנת מהלך "מחוץ לקופסה" לשחרור יקיריהן ממנהרות חמאס. יש כזה, והוא לא צבאי – לא הפסקת הלחימה לפני מיטוט 90% מכוחו של חמאס – אלא מדיני: הסכמה של ישראל לדון ברצינות בתוכנית האמריקאית־סעודית המתגבשת להסדר עם הפלסטינים תאפשר למדינות ערביות להפעיל לחץ על חמאס. "הרי", אומרים בממשל אמריקאי, "ממשלת נתניהו אישרה את תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, שכללה כינון מדינת פלסטין חדשה ברוב שטחי הגדה וברצועת עזה. אז מה הבעיה עכשיו?" יש בעיה. שמה קואליציה, שהחלק המשיחיסטי בה משחרר לאוויר חדשות לבקרים התבטאויות המסכנות את החטופים, את הסיוע האמריקאי ואת ניצחון ישראל במלחמה.
