ציר פילדלפי הוא סימן מעיד. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שרצועת החול שמחברת את עזה לסיני היא קו החיים של חמאס. כל עוד הוא יכול להבריח דרכה אמצעי לחימה, כסף ואנשים, הוא חי ובועט ושולט. כדי לחסום את ציר פילדלפי, ישראל זקוקה למצרים: מצרים היא המפתח. א־סיסי מגלה נכונות. הוא מוכן לא רק להשלים עם פעולות של ישראל בצד העזתי של הגבול; הוא מוכן לבצע פעולות בצד שלו – למעשה, ליצור בצד המצרי רצועת ביטחון מקבילה, פילדלפי מצרי. אבל יש לו תנאי: התחייבות ישראלית למעורבות של הרשות הפלסטינית בעזה ביום שאחרי. את ההתחייבות הזאת נתניהו מסרב לתת. גם לדון בה הוא מסרב: זה שבועות שהוא עושה את כל התרגילים האפשריים כדי לדחות את הדיון.
השאלה מה מניע אותו, נתונה לפרשנות: האם נחה עליו רוח משיחית, והוא מבקש עכשיו, הרגע, במפגש בין ציר טנצ'ר לציר פילדלפי, להיכנס להיסטוריה כאיש שחסם בגופו את כינון מדינת פלסטין יהיה המחיר אשר יהיה – או שהפחד מפרישה של בן גביר וסמוטריץ' ואובדן שלטונו אחז בו ומסרב להרפות. ואולי שתי הפרשנויות נכונות: נתניהו יצירתי יותר מכל פרשניו.
אבל לא המניע חשוב אלא התוצאות: אנחנו תקועים. "תקועים" הוא המונח השולט היום בשיח הפנימי בצה"ל. כמו "דשדוש", רק הרבה פחות אופטימי. הסירוב לדון ולהחליט לגבי היום שאחרי מכרסם ביעדים שהשיגו הכוחות הלוחמים בהרבה אומץ ובהרבה דם. לא רק מכרסם – מסכן את ההישגים.
בצבא קיוו שהדרג המדיני ייכנס לפעולה בשלושה נושאים קריטיים. אחד, פילדלפי והמצרים, הזכרתי; השני, החלטה על ניהול רצועת עזה ביום שאחרי; השלישי, מימוש החלטה 1701 בדרום לבנון. שלושת הנושאים תלויים זה בזה. אני אסביר.
הממשל האמריקאי עובד מתחילת המלחמה על תוכנית ליום שאחרי שתחילתה בעזה וסופה בנורמליזציה ישראלית־סעודית. הרעיון הבסיסי הוא הקמת כוח רב־לאומי או רב־ערבי שישלוט ברצועה זמנית, חצי שנה עד שנה, ובהדרגה יוחלף על ידי מנגנון פלסטיני מקומי במסגרת רשות פלסטינית חדשה, משוקמת.
התוכנית מחייבת נסיגה של כוחות צה"ל מרוב הרצועה או מכולה. המוקש העיקרי בה הוא המעורבות הפלסטינית. נתניהו הכריז מיד שלא יאפשר להקים בעזה "פתחסטן". בלי שליטה פלסטינית באופק אין למדינות ערביות אינטרס לשגר חיילים או להשקיע כספים בשיקום עזה. הלך השיקום; הלכה גם הנורמליזציה.
לפי דוחות האו"ם, עזה ניצבת כרגע על סף רעב. שני מיליון נפש ברדיפה יומיומית אחר אוכל. מי שמפיץ את המזון ואת התרופות הוא השולט. זאת המצוקה וזאת ההזדמנות.
בצפון הרצועה אמור היה להתבצע עכשיו פיילוט, ניסוי בניהול עצמי בלי חמאס. הסירוב של נתניהו לדון ולקבל החלטות סיכל את המהלך.
אבל בחיים אין ואקום. בסוף השבוע נפתח בג'באליה שוק. נותרו שם כרגע 100־150 אלף נפש, והם צריכים לאכול. את השוק ניהלו אנשי חמאס לא חמושים. יחידות צה"ל עמדו מנגד. הפקודות אומרות שאין לירות באנשים לא חמושים, אלא אם מדובר בדרג הבכיר של ארגון הטרור. פתיחת השוק סימנה את תחילת החזרה של חמאס לצפון הרצועה, קודם בשליטה האזרחית, אחר כך בצבאית. לא מנהרות מכוננות שלטון אלא צורכי היום־יום של האנשים. ישראל התמקדה במנהרות.
עמוס הוכשטיין, השליח האמריקאי, השלים עוד סבב עקר של שיחות בביירות ובקריה בתל־אביב. התיווך האמריקאי מבקש להגיע להסכם שישחרר כספים לשיקום לבנון ויפתח מחדש את המשא ומתן על חוות שבעא, ובתמורה יסיג את כוח רדואן אל מעבר לליטני. נסראללה בשלו: כל עוד אין הפסקת אש בעזה, הוא לא יאפשר הסכם בביירות. האמריקאים חושדים בנתניהו שהוא זומם לגרור אותם למלחמה באיראן. הם שומעים מנתניהו חזון אחד, מגלנט חזון אחר, מגנץ חזון שלישי.
בצבא מאמינים שהסכם שיאמץ מחדש את דרישות החלטה 1701 של מועצת הביטחון, בתוספת הצבה של כוח בסדר גודל של אוגדה לאורך הגבול, יחזיר את התושבים לבתיהם. זה יקרה בהדרגה, לאחר תקופה של שקט.
אבל כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, אין הסכם בלבנון, חילופי האש מחריפים, והרטוריקה בשני הצדדים דוחפת למלחמה. אם תפרוץ מלחמה, היא תהיה לגמרי מוצדקת, אבל בסופה, לאחר שאנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן, כהבטחת גלנט, והם יפגעו אנושות בעורף שלנו, נגיע לאותה נקודה בדיוק: החלטה 1701 שתסיג את כוחות חיזבאללה אל מעבר לליטני.
אנחנו תקועים גם בחטופים. צה"ל אימץ את הקונספציה שאומרת, ככל שנפעיל יותר כוח, נקבל יותר חטופים. הקונספציה איפשרה להציג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – חיסול חמאס ושחרור החטופים – כמטרה אחת. זה היה נוח, אבל לא בהכרח נכון. חלק מהחטופים נהרגו מפעילות של צה"ל, מה שהמשפטנים מכנים, בביטוי בלתי נסבל, "היבטים שיוריים" של פעולות הצבא. אין ראיות שהלחץ הצבאי מרכך את סינוואר, בוודאי לא עכשיו.
המשגה האסטרטגי היה באי־הבנת היכולות של סינוואר ושל הארגון שלו. המשגה הזה הביא אותנו אל מחדל 7 באוקטובר. גם אחרי המחדל ההנחה הייתה שיעברו כמה ימים, והחמאסניקים ייצאו בהמוניהם מהפירים, בחזות חשופים ובדגלים לבנים. התברר שהם רוצחים, אנסים, ג'יהאדיסטים צמאי דם, אבל יש בהם חוסן, ובניגוד למה שמפמפמים לנו שדרני הטלוויזיה, אכפת להם מגורלה של האוכלוסייה.
ישראל עשתה שורה של ויתורים בעזה: אמרנו שלא ייכנס ליטר של דלק, והכנסנו מאות אלפי ליטרים; אמרנו שננתק את עזה מישראל, ופתחנו את מעבר כרם שלום; אמרנו שלא נכניס סיוע הומניטרי והכנסנו – ועכשיו אנחנו מתחננים לעוד. כפי שאמר השבוע מזכיר המדינה בלינקן בדאבוס, את כל הוויתורים האלה עשתה ישראל תחת לחץ אמריקאי. לא השכלנו להשתמש בקלפים שהחזקנו כדי להוציא עוד חטופים מסינוואר. חשבנו שטובת האוכלוסייה לא מעניינת אותו. חשבנו שהוא דאעש; מתברר שהוא חמאס.
זה נכון גם היום. הנוכחות של צה"ל בחאן־יונס והחזרה של האזרחים לצפון הרצועה הן קלפים שאפשר להשתמש בהם במשא ומתן. בכל מקרה, אנחנו בדרך החוצה; בכל מקרה, אנחנו מבינים היום שחמאס לא ייעלם, בוודאי לא בשנה הקרובה, וגם שיגור הרקטות יימשך בעצימות כזאת או אחרת. שישחררו חטופים לפחות.
המסקנה: לכל החלטה שתקבל ישראל יש מחיר, אבל אי־החלטה היא ההחלטה המסוכנת ביותר. למרבה הצער, אי־החלטה היא האופי, המהות, האסטרטגיה של ראש ממשלת ישראל.
רואים את הסוף
בני גנץ שלח השבוע לנתניהו מסמך שדורש החלטות בקבינט בשבעה נושאים קריטיים שקשורים למלחמה. את המסמך פירסם לראשונה ירון אברהם בערוץ 12. הסעיפים צפויים: יעדי המלחמה, הסיוע ההומניטרי, פילדלפי, היום שאחרי בעזה, המשא ומתן בלבנון, חזרת תושבי העוטף וחזרת תושבי גבול הצפון לבתיהם. אין במסמך אולטימטום, אבל הוא מכתיב סדר יום. שיגור המסמך ופרסומו מכניסים גם את נתניהו, גם את גנץ, למסלול שבקצהו פרידה.
גנץ, איזנקוט, חילי טרופר וחבורתם (גדעון סער וקבוצתו הם חבורה נפרדת) לא יפרשו מהממשלה על נושאים אזרחיים – לא על שערוריית התקציב ולא על הדחתה של נציבת שירות בתי הסוהר. הם נכנסו בגלל המלחמה וייצאו, אם ייצאו, בגללה. הם מחוברים לצמרת צה"ל בדרישה שלהם לדון ולקבל החלטות בשאלות שנוגעות ליום שאחרי. הסימביוזה ברורה. לגנץ ובעיקר לאיזנקוט יש השפעה גדולה מאוד על הרמטכ"ל והאלופים, בקבע ובמילואים. כולם היו בניהם. ההשפעה עובדת גם בכיוון ההפוך.
הדחיינות הכרונית של נתניהו מקשה על ישיבתם בקבינט. התלות שלו בסמוטריץ' ובבן גביר מקשה עוד יותר. איזנקוט יושב בקבינט על קצה הכיסא. בסוף הפוליטיקה מכריעה: נתניהו יודע שבלי שתי הסיעות הכהניסטיות אין לו ממשלה; גנץ יודע שהסיכוי שלו לקבל חלק גדול מ־20 המנדטים שצפים כרגע בין הימין למרכז, מותנה בדימוי הממלכתי, "המדינה לפני הכל", שאימץ. אם ייתפס כפוליטי מדי, כאישי מדי, כמזוהה מדי עם מחנה מסוים, יאבד בוחרים. בשאיפה הוא ראש ממשלה; בסגנון הוא נשיא.
הוא יודע גם שהישיבה סביב שולחן אחד עם הכהניסטים מידבקת. הוא לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כעלה התאנה שלהם. זה רלוונטי גם לדימוי הציבורי שלו וגם להכרעות בנושאים בוערים שעל סדר היום. הכנסת פועלים מהגדה לישראל, למשל. מאז 7 באוקטובר אין כניסה. התוצאה היא שזה שלושה חודשים וחצי אין עבודה ואין כסף. הגדה מבעבעת: עוד מעט נכנס רמדאן; התקשורת האמריקאית תוקפת; ממשל ביידן לוחץ. השב"כ הציע, כצעד ראשון, להכניס לעבודה בארץ בני 40 ומעלה. סמוטריץ' ובן גביר הטילו וטו. הפעם, לאחר זוועות 7 באוקטובר, הם נהנים מתמיכת רוב הישראלים. תפקידה של ממשלה אחראית הוא להציב במקרה כזה סיכון מול סיכון ולקבל החלטה. גלנט, גנץ, איזנקוט ומערכת הביטחון מוצאים את עצמם במיעוט.
שינוי בינוי
השבוע צצו לאורך נתיבי איילון כרזות ראשונות שקוראות לבחירות. שטחי הפרסום נרכשו לאחר ויכוחים בארגוני המחאה. האם הגיע הזמן, האם הנושא הנכון הוא מחדל 7 באוקטובר, בעיית החטופים, אי־כשירות הממשלה; האם יש לקרוא להדחת נתניהו או לבחירות.
הסקרים מצביעים על רצון בשינוי: בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני הציבור הלך ימינה, אבל באותה עת התרחק מממשלת הימין. אין כאן סתירה: לא השקפת עולם מרחיקה את הבוחרים מהממשלה אלא יכולת הביצוע שלה. היא נתפסת ככושלת, מחדלית, מנותקת, מושחתת. מנתניהו, עד 7 באוקטובר מר ביטחון, נותר רק המר.
נכונות לשינוי יש; מנגנון שיביא לשינוי אין. אהוד ברק מדבר על אפשרות שכמה גורמים יתכנסו יחד למפץ גדול: הפגנות המוניות של אזרחים ושל חיילי מילואים, חשש של חברי כנסת של הליכוד מתבוסה שתחסל להם את הקריירה, פרישה של בן גביר וסמוטריץ' על רקע ויתורים בנושא הפלסטיני, הכרה בסיעות החרדיות שהסוס של נתניהו נגמר. תהליך אחד יזין את התהליך האחר. לברק יש שני מועדים אפשריים לבחירות: 11 ביוני ו־18 ביוני.
נתניהו נערך לאפשרות. הוא מחפש מועמד להקמת מפלגה שתיתן מענה לבוחרים שמואסים בו אבל מגדירים עצמם ימין. משהו במתכונת כולנו של משה כחלון, אבל יותר כנועה וממושמעת. באחד מסבבי הבחירות הקודמים הוא דאג להציע לאיש העסקים רמי לוי לעמוד בראש מפלגת לוויין כזאת. לוי העדיף את עסקיו. השדרן יעקב ברדוגו מעורב במיזם הנוכחי. התרגיל נחמד; הבעיה היא שהבלוף שקוף.
ביקור המבקר
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן התעורר השבוע מתרדמת ארוכה. הוא פנה לצה"ל בדרישה לספק לו מיד את כל החומרים שנוגעים למחדל 7 באוקטובר מלשכת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש אמ"ץ, אלוף פיקוד הדרום ועוד. מיד הוטחו בו שתי טענות: הראשונה, הוא מפריע למפקדי צה"ל להילחם ומכניס אותם למערבולת של האשמות והאשמות נגד; השנייה, נתניהו שלח אותו כדי להטיל את כל מחדלי המלחמה על הצבא.
כאשר פקיד מבקש לבצע את תפקידו, מותר להניח למניעים שלו. לא כל מהלך הוא קונספירציה; לא כל מהלך מתחיל בנתניהו. את המחדל חייבים לחקור: טוב שצוות האלופים שמינה הרמטכ"ל הרצי הלוי יחקור, וטוב שהאגף הענק לענייני ביטחון במשרד המבקר יחקור. מה גם שההתרוצצות בתוך הלשכות סביב האחריות למחדל היא עובדה קיימת. היא קיימת בתקשורת וקיימת בשיח בתוך הצבא.
נתניהו לא אחראי לכך שבאוגדת עזה לא הופעלה כוננות עם שחר, וקצין המודיעין התעלם מדיווחי התצפיתניות. כראש ממשלה יש לו אחריות כללית למה שקורה במשמרת שלו, וכמובן, אחריות אישית למדיניות שאיפשרה לחמאס להתחמש ולתקוף. יש לו גם אחריות כבדה למה שקורה ולא קורה מאז 7 באוקטובר בכל הזירות.
רבים שמים את יהבם על ועדת חקירה ממלכתית. זאת שטות. ועדת החקירה האחרונה הייתה ועדת אגרנט, ב־1973. ההמלצה שלה להדיח את הרמטכ"ל ולהניח לראש הממשלה ולשרים עוררה סערה ציבורית שבעקבותיה שונו כללי המשחק. עורכי הדין השתלטו על הוועדות. הדיונים נמשכים שנים, וכאשר המסקנות מגיעות, הן לא רלוונטיות. בהערכה זהירה, ועדת החקירה הממלכתית לאירועי 7 באוקטובר תגיש את מסקנותיה ב־2028 או 2029. הצבא יהיה אחר, האויב יהיה אחר, ו(אני מקווה) הממשלה תהיה אחרת. סביר להניח שאף אחד ממבוקריה לא יכהן בתפקידו, כולל (אני מקווה) יחיא סינוואר.
