לקראת סיום שלב ב' של הלחימה בעזה, שבים המילואימניקים אל ביתם. חלקם כבר חזרו, אחרים מגלים מפי השמועה מתי הם עתידים להשתחרר - אולי בסוף ינואר, אולי בתחילת פברואר. השיבה היא קשה תמיד, בוודאי אחרי רבע שנה של נתק מהחיים - המשפחה, העבודה והשגרה. אבל במקרה הזה השיבה קשה שבעתיים, כיוון שכל אחד מהם יודע היטב עד כמה השגרה פריכה וזמנית.
המשתחררים של היום נושאים בכיס את צו המילואים של מחר. לחלקם נאמר מפורשות מתי ולאן הם צפויים לחזור, אחרים נותרים בערפל, אבל מפנימים שכל שלב הסיכומים והפרידות הוא קצת מצג שווא. כשבעזה נשארים כוחות פעילים, כשגזרת הצפון על סף מלחמה כוללת וכשביהודה ושומרון מתנהל מאבק יום־יומי, שעון החול עלול להתהפך על כל אחד מהם בכל רגע.
ההבחנה בין שחרור מלא ממילואים לבין כניסה ל"תקופת המתנה", שבה ברור שהגיוס הבא באופק, חשובה כי היא משליכה על הליווי של אותם כוחות באזרחות. זהו לא פרק שנסגר וניתן לעבד אותו, אלא רק הפסקה זמנית. עם כל הקושי האדיר שבגיוס, הוא גם מעניק תחושת משמעות, והמרחק מהשגרה מאפשר לכוון יעדים מחדש ולקבל החלטות שהן לעיתים דרמטיות, ולא היו מתקבלות בימים כתיקונם. אבל כרגע כל תוכנית היא תוכנית על תנאי, כל תכנון הוא עם כוכבית, אפילו דבר פשוט כמו תיאום חופשה משפחתית בקיץ הופך לאירוע. כי אולי בכלל לא נוכל לצאת מהארץ? אולי נוקפץ שוב? חוסר ודאות הוא אחד הגורמים שהכי מעצימים חרדה וקשיי הסתגלות, והוא משפיע כעת על המשתחררים בעוצמה אדירה.
הנטייה שלנו היא לחפש פתרונות ברמת המדינה בדמות מענקים או סיוע רשמי. זהו כלי חשוב ביותר, אבל גם מוגבל. בסופו של דבר, עוד סכום כסף או הזמנה לטיפול מוזל זהו פתרון חלקי מאוד. דווקא במצב העדין הזה יש כוח הרבה יותר גדול לפעולה חכמה בשטח: מקומות העבודה, קהילות, מעגלים של חברים ושל משפחות מורחבות הם עוצמה. כרגע האנשים ששבו משדה הקרב לא מעיזים לפרוק את התיק - הפיזי והמטפורי - כי פניהם למערכה הבאה. התפקיד שלנו, כמעטפת, הוא לתת להם את מלוא הליווי.
מקומות עבודה צריכים לתת הכשרות למנהלים כדי שיוכלו לקלוט באופן מיטבי עובדים שנעלמו לתקופה, ואולי ייעלמו שוב בקרוב. קהילות, שליוו בצורה מדהימה את משפחות המילואים, צריכות להמשיך ולהיות כתובת עבור השבים ולתת להם מרחבים לחלוק, לשתף או להתלבט. וגם המעגלים המורחבים של חברים ומשפחה הם עוגן מאוד משמעותי בתוך הטלטלה הזו.
האתגר הזה, בשונה מהאכלה של גדודי מפונים או התגייסות לקטיף תותים, הוא עדין ואינטימי. נדרשים בו אינטליגנציה רגשית, מודעות, קשב והיעדר שיפוטיות. אבל אם נשכיל לפעול, כל אחת ואחד, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו - אולי נוכל לסייע למי שהגנו עלינו תקופה כה ארוכה ומוכנים לשוב אל המשימה הקשה בכל עת.
