1. צה"ל יידום בין עזה לרפיח
שחרור מהשבי הוא עולם ומלואו עבור כל חטוף ומשפחתו. במישור הלאומי, לעומת זאת, דין אחד כדין מאה ודין מאה כדין אחד.
נניח שישוחררו כולם חוץ משלושה־ארבעה חטופים אחרונים, שישמשו עבור רב־המרצחים סינוואר כמגן אנושי. האם סוגיית החטופים תרד מהפרק? לא, ובצדק. האם יצטמצם נפח הסיקור? נפח ההפגנות? נפח הכאב? בוודאי שלא. כשם שלא הצטמצם, ואולי אפילו גבר, אחרי שחרור קרוב למאה נשים וילדים. באופן אבסורדי ככל שיצטמצם מספרם, כך תגדל תשומת הלב לסיפורו של כל חטוף, למשפחתו, ליגונם.
הטראומה הלאומית של חטופים היא סיפור ארוך, ייתכן שלחלקו לא יהיה סוף. לכן, הדיון הבינארי – החזרת חטופים או מיטוט חמאס – אינו קיים באמת. הוא מצוי על ציר ארוך. נתניהו וגלנט מחזיקים בעמדה הנוקשה יותר, כנראה בטלפתיה: הם אינם מסוגלים לשוחח זה עם זה בארבע עיניים. קווי ההסכמה בקבינט לא נחתכים לפי פוליטיקה או הערכה אישית. מנגד, גנץ ואיזנקוט סבורים שלישראל יש מה לעשות.
הדמות המעניינת בקבינט היא של אריה דרעי. הוא משקיף בקבינט המלחמה, משקיף בדאגה. רוב תומכיו רוצים מלחמה עד הסוף, כמעט בכל תנאי. ניסיונו מלמד אותו אחרת, שהתמונה מורכבת הרבה יותר. מה שקשה להסביר בכותרת קצרה הוא שהדילמה איננה בינארית: זה לא חטופים או מלחמה, זה לא המשך הלחימה או עצירתה. דרעי התבטא בשיחות סגורות בעד הגעה להסכמה שתאפשר את סגירת האירוע בצפון, חזרת תושבים בעוטף ובקו העימות, השבת חלק מהחטופים ולוחמה ארוכה בפורמט אחר, ממוקד יותר, כאשר הצד השני לא יכול לשקם את שלטונו.
ההחלטה תהיה מורכבת, ברזולוציה גבוהה הרבה יותר. הנה דוגמה: בצפון רצועת עזה מתנהלות בשבוע האחרון פשיטות מוצלחות מאוד, בהיקף חטיבתי. במקביל, רוב הכוחות יצאו. כך זה יימשך. לפי גנץ, יימשך שנים. לאחרונה אמר שילדים שנמצאים היום בכיתה ט' עוד יילחמו בעזה. אחר כך תיקן לכיתה ח'.
בטווח הקרוב יותר תגיע בשבוע הבא ההכרעה בסוגיית רפיח, שתצריך מסעות דילוגים במצרים. עתידה של העיר המאוכלסת ביותר בין הירדן והים על הכף: הקמת ציר פילדלפי מחדש תחייב את החרבתה הכמעט מוחלטת. אפשר, כמו שמעוניין גלנט, להקים קיר בצד המצרי, אם א־סיסי יסכים, ואפשר, כפי שרוצה נתניהו לוותר על כניסה אליה ולהקים את אזור החיץ צפונית לה, בינה ובין הרצועה. כי בסוף בכל רצועה מסתתרת רצועת ביטחון.
2. החשודים המיידיים
"יצאנו משדה הקרב ונוודא שהמדינה האהובה שלנו, זו שסיכנו את חיינו למענה וחברינו נפלו על הגנתה לעולם לא תחזור להיות חלשה ומשוסעת כפי שהייתה ב־6 באוקטובר. כולכם – 120 חברי כנסת – אחראים. תתפטרו. תיקון 2024 יוצא לדרך". מי בישראל, חוץ מ־120 איש, לא יסכים לנוסח הזה, שנשלח בשבוע שעבר בתפוצת נאט"ו למאות אלפים?
לפני כשבוע דווח על הקמתה של התארגנות "מילואימניקים מימין ומשמאל, ללא שיוך ארגוני או פוליטי, שקוראים לתיקון והפסקת השיח המפלג שהביא אותנו ל־7.10 על ידי לקיחת אחריות והתפטרות של כלל חברי הכנסת". הוקם גם אתר אינטרנט וחשבונות ברשתות תחת השם "תיקון 2024". אבל כשקוראים את האותיות הקטנות מתברר שאין כאן זעם על כל ה־120 אלא פשוט קריאה להקדמת הבחירות, המטרה הרגילה של אופוזיציה, מוסווית ברטוריקה א־פוליטית. מהדרג הצבאי, למשל, אין דרישה להתפטרות.
שיטוט קצר מוביל לחשודים המיידים: חשבון הטוויטר של ההתארגנות כולל שני יזמים בולטים במחאת קפלן והדגלים השחורים. הם היו שותפים בהקמת האתר שריכז את פעילויות מחאת קפלן אשתקד. שניהם פעילים בעמותה של אלוף במילואים נמרוד שפר, שהצהיר בראיון שלא יתייצב אם יידרש לטוס לסוריה בשל השינויים במערכת המשפט.
במקביל, עלה קמפיין עתיר ממון באיילון ובאינטרנט תחת הכותרת "יחד מחדש". הסרטון המושקע מתחיל בתמונות מאחדות של חיילים, בתי חולים, הלוויות. החשד מתעורר עם תמונת פעילי "אחים לנשק", ואחריה הדרישה להקדמת הבחירות כדי שנוכל לקבל "מנהיגות שתאחד את כולנו יחד". מילואימניקים שיצאו מעזה מתוסכלים מהפער שבין רוח הלחימה ובין המתרחש בירושלים ובעורף נפגשו עם מארגני המחאה הזו. האסימון נפל להם די מהר: "הציעו לנו תקציב עתק אם רק נוסיף דרישה להחלפת הממשלה".
מכולם, בנימין נתניהו הוא בערך האחרון שיכול להלין על תנועה פוליטית מחופשת למחאת מילואימניקים. הוא הרי זה שעם ראש לשכתו, נפתלי בנט, עמד מאחורי גל מחאה דומה וממומן היטב אחרי לבנון השנייה ב־2006. הוא לא יכול להלין, אבל השאר כן. מגיעה לנו שקיפות: לא אותה מחאה מחופשת, פעם להפגנות נגד הקורונה, פעם נגד מערכת המשפט ופעם על המלחמה. זה נכון לכל הצדדים, כולל עצומות המילואימניקים הימנים. בשש אחרי המלחמה, שייקח כל אחד את השלט שלו, ואת התחפושת ישאיר בבית.
3. ידיעות מדכאות
אודה ולא אבוש: לאחרונה קשה לי מאוד לקרוא "ידיעות אחרונות", ואת הקו הבלתי מוצהר שמופיע בעיתון תכופות שלפיו שום דבר טוב לא ייצא מהמלחמה בחמאס.
בשבועות האחרונים התפתח דיון נוקב על השאלה אם ראוי לפרסם הערכות פסימיות באשר לתוצאות המלחמה. צד אחד אומר: אסור, זה משרת את סינוואר, שקורא בבונקר בשפת המקור ומתעודד: עוד קצת להחזיק מעמד בבונקר וזה ייגמר, הנה זה מה שאמרו בתקשורת של הציונים. צד שני אומר: זה חסרונה של חברה דמוקרטית אבל זה גם יתרונה הבלתי מעורער. את האמת הכואבת צריך להגיד, פן נסתבך כמו רוסיה באוקראינה שבה אף כלי תקשורת לא מעז להגיד את האמת.
בוויכוח העקרוני הזה, אני תומך בעמדה השנייה. אם עיתון ועיתונאי הגיעו למסקנה העגומה שיש לסיים את המלחמה, זו אינה זכותם אלא חובתם הפטריוטית לכתוב זאת, ולא משנה מה יחשוב סינוואר.
אבל – וזה אבל מכריע – לפני שניגשים למקלדת וכותבים דברים שיצוטטו אחר כך בשקיקה ובהרחבה בערוצי הטלגרם של חמאס, חייבים לערוך תחקיר פנימי נוקב שכולל את השאלות הבאות: האם אני משוכנע מעל לכל ספק שהמלחמה במבוי סתום? האם הערכתי נובעת באופן סמוי או גלוי מהתנגדות לממשלה ולהשקפותיה, ומתקווה, מודעת או מודעת למחצה, שסיום המלחמה יוביל לנפילת השלטון?
איך מבחינים בין נבואות שקר ונבואות אמת? לחז"ל זה היה די ברור: אם נביא מהלך אימים וחוזה בצורת ורעב, אבל בסוף היו שגשוג וגשם – הוא עדיין יכול להיות נביא אמת, כי ייתכן שכולם בינתיים חזרו בתשובה. לעומת זאת, אם הבטיח שפע ושלווה ובסוף הגיעו מלחמה ומיתון – הוא בוודאות נביא שקר שקנה את לב העם בהבטחות חסרות כיסוי.
פרשנים, כידוע גם לי אישית, אינם נביאים. להפך: עיתונאים אף פעם אינם נענשים על נבואות זעם שהתבדו, על הערכות קודרות, על תחזיות שחורות. מי שפסימי נתפס כרציני יותר, מפוכח יותר, שופרי פחות מזה ששופע אופטימיות. בישראל, לקחי מחדל יום הכיפורים 1973 עבור דור שלם של עיתונאים היו לפקפק תמיד ביכולות צה"ל, לחזות תמיד תבוסות, דשדוש, שקיעה בבוץ, בידוד בינלאומי ומחיר דמים כבד.
חזרתי השבוע למה שנכתב כאן על מבצע חומת מגן ב־2002. הדמיון למצב הנוכחי עוצר נשימה: תמרון קרקעי, רקיעת רגליים אמריקאית, הפגנות זעם בעולם, רקטות מלבנון. שבועיים אחרי שהחל המבצע נכתב: "התברר שהתוצאות זמניות... ההנחה הכללית היא שהטרור יחזור, וגם החיים... הרבה חומות יהיו ומעט מגן". בטור אחר נאמר: "החידה הגדולה היא מה הנקודה שבה המשחק נגמר והגיע הזמן להוריד את הראש ולומר כן לנשיא ארצות־הברית (שדרש יציאה מהערים הפלסטיניות)". הושמעו אזהרות הופכות בטן למה יגרמו תמונות הטנקים וההרס: "הבידוד של ישראל עלול להתגלגל לסנקציות של האיחוד האירופי שיגרמו נזק בלתי הפיך לכלכלה ולביטחון... זהו שלב ראשון בבנאום הסכסוך". ושורת המחץ: "כאשר יתברר שתוצאות המבצע יחסיות, במקרה הטוב, יתלה הרמטכ"ל את האשמה בקוצר הזמן... הליקוי הבסיסי במבצע חומת מגן הוא שלא נועד להוליד שום דבר: רק לתת מכה וללכת... ההישגים שלו, במידה שיהיו הישגים, כולם קצרי טווח עד כאב".
הטווח הארוך הוכיח בדיוק ההפך: בהתמדה של חודשים ושנים, צבא ההגנה לישראל חיסל את טרור המתאבדים, פירק את האיום האסטרטגי של הרשות הפלסטינית, הביא למדינה שקט ושגשוג, ויחסי החוץ של ישראל הגיעו לשיא של כל הזמנים.
עיתונות ביקורתית היא סלע קיומה של הדמוקרטיה, אבל טועה מי שחושב שפירושה הוא ביקורת קטלנית כמעט תמיד. הדבר משול למבקר קולנוע שיעניק כוכב אחד בלבד לכל הסרטים שהוא צופה. 17 גדודי חמאס כבר פורקו, צה"ל השתלט על 60 אחוז משטחי הרצועה, המנהרות מפורקות בהדרגה. הדבר היחיד שעומד בין סינוואר לבין תבוסה בלתי נמנעת הוא רק הרוח הישראלית וזו נקבעת בחלקה באולפנים ובעיתונים.
כמו נתניהו, גם מתנגדיו שקוראים לסיום המלחמה ולהכרה בתבוסה מתעלמים מסוגיית היום שאחרי. הם מציעים כניעה ללא תנאי שתסכן את ביטחון המדינה. אני מקווה ומאמין שהאופטימיות בחזית והנחישות בצמרת הצבא מבוססות יותר מהפסימיות והדכדוך בתקשורת. מקווה ומאמין, אבל לא יודע. אלא שגם לפסימיסטים אין מושג איך יסתיים כיבוש עזה, כפי שלא ידעו איך יסתיים כיבוש רמאללה וג'נין. ובימים כאלה הכלל צריך להיות ברור: אם יש ספק, אז אין ספק.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
