צה"ל מבצע פעילות מרשימה ביותר להגנת המדינה, ורושם הישגים - אולם, כפי שראינו בסוף־השבוע בפרסומים על שיחת נתניהו וביידן, הפוליטיקה הקטנה של ראש הממשלה עלולה לסבך את ישראל בכישלון גדול, שיצטרף לשורת כישלונות אסטרטגיים בעיקר מול המפלצת האיראנית.
ראש הממשלה היטיב לזהות את האיום האיראני עוד לפני רבע מאה, וחרט על דגלו את חיסולו - אולם האסטרטגיה שלו כלפי הרפובליקה האיסלאמית וציר הרשע שבנתה נכשלה. למשל, הוא קבע שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, אולם כיום היא מדינה סף גרעינית צבאית, שלפי ההערכות השונות מרגע שתחליט לייצר פצצת גרעין יידרשו לה בין שישה חודשים לשנה וחצי כדי לעשות זאת. מדובר בכישלון היסטורי, בעל השלכות חמורות על עתיד המדינה. לצד זאת, על פי דוקטרינת קאסם סולימאני - שחוסל על ידי האמריקאים - איראן מנצלת מדינות חסות ומבססת ישויות טרור חזקות שיעדן המרכזי הוא ישראל. כך צמחו חיזבאללסטן וחותיסטן על חשבון לבנון ותימן, ותהליך דומה מתרחש כעת בסוריה ובעירק. חמאסטן, שאחראית ל־7 באוקטובר, היא אמנם חלק חשוב בציר הרשע - אבל גם חוליה חלשה יחסית, ועל ישראל להתכונן למערכה קשה בהרבה מול חיזבאללסטן.
ניתן להעריך שישראל בנתה עוצמה צבאית ראויה למטרה זו, אבל לא די בכך - נדרשת גם תבונה מדינית, כחלק מעוצמה אסטרטגית. במה דברים אמורים? נתניהו מוביל מדיניות של הימנעות מאסטרטגיית יציאה. הסיבה לכך, כנראה, היא אילוצים פוליטיים מתוך הממשלה. גורמי כוח כמו סמוטריץ' ובן גביר מגבשים אסטרטגיה חלופית והרסנית, שתמציתה סיפוח מלא של יהודה ושומרון ואולי אף של עזה. כיבוש ישיר שכזה יוביל לבידוד ישראל בעולם ולנשיאה בנטל כלכלי וביטחוני בלתי נסבל.
בהיעדר מדיניות יציאה משלנו, ארצות־הברית מציגה אסטרטגייה משלה שניתן לדון עליה. לפי אסטרטגיית היציאה האמריקאית, הרשות הפלסטינית המשודרגת - בבחינת מותג פלסטיני טעון שיפורים ותיקונים - תקבל מעין חזקה בעזה, וישראל תוכל להרוויח מכך. ראשית, נזכה בתמיכה מסיבית מארצות־הברית, שתעניק לצה"ל חופש פעולה רב ממדי נגד מפלצת הטרור של חמאסטן. שנית, יוקם ציר אסטרטגי של שפיות ויציבות על בסיס מדינות ערב הגדולות - מצרים, סעודיה, האמירויות, מרוקו וכו' - בהנהגת ארצות־הברית, שיכלול את השתלבותנו בברית הצבאית האזורית בהובלת האמריקאים. מצב זה חשוב במיוחד, כאשר זוכרים כי איראן היא לב האיום העתידי שנשקף לישראל.
למעשה, ביידן חידד בסוף־השבוע את מסריו לנתניהו: עליו לבחור בין להיות אחראי לאסון לאומי הולך ומחמיר, לבין במנהיגות צ'רצ'יליאנית של יצירת עוצמה מדינית וכלכלית משולבת. ולפי ביידן, כפי שניתן לומר שאם נתניהו לא ישנה דרכו הוא יירשם כאחראי על הכישלון האסטרטגי הגדול בתולדות ישראל, כך הוא גם יכול להירשם בהיסטוריה כמנהיג דגול שהוביל אותנו לחוף מבטחים.
המצב ביהודה ושומרון הוא חלק מהסיפור הזה. מצד אחד, צה"ל, שב"כ, אמ"ן והמשטרה מצליחים לסכל פיגועים נוראים, ומצד שני אנחנו פועלים באווילות כשאנחנו מחלישים את הרשות וגורמים לקיצוץ במשאביהם ובמשכורות של אנשי הביטחון, תחת הסיסמה שלפה הם גרועים כמו חמאס. עובדתית, זה לא נכון. ואם רוצים להחליף את הרשות, יש לדאוג לחלופה - ואין כזו בנמצא. שליטה ישירה בשטח על 5 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה תהיה נטל אסטרטגי שיחליש אותנו לקראת התמודדות מול איראן וחיזבאללה.
לכל האמור לעיל חשוב להוסיף שאם החטופים והחטופות לא יחזרו חיים מהתופת של חמאס, הדבר ייזכר לדיראון עולם כהפקרת אזרחינו פעמיים: פעם אחת כשנחטפו מבתיהם, ופעם שנייה כשלא חזרו. האם יש סתירה בין מבצע צבאי לבין החזרת החטופים, כפי שיש מי שטוענים כעת, כולל לכאורה כמה בכירים לשעבר בצבא בשיחות עם התקשורת הזרה? בשום אופן לא - עובדה שהצלחנו להחזיר חלק נכבד מהחטופים, ואפשר גם להמשיך. אבל ראש הממשלה חייב לאמץ את החזרתם כיעד אסטרטגי עליון. שאלת המחיר צריכה לעלות לדיון במקום המתאים לכך: מאחורי דלתיים סגורות.
