מכבי יפו שלי עשתה בשישי מחווה מרגשת לשגיב יחזקאל. השחקנים הצטלמו עם תחבושת כזאת על היד, בדיוק כמו זו שהציג אחרי הגול שכבש במדי אנטליהספור נגד טרבזונספור. בכלל, הרבה מחוות נחוו לו. החל מקבלת הפנים הנלהבת על כתפי האוהדים בנתב"ג ועד הגרפיטי עם שמו שעשו חיילים ברצועת עזה.
ממבט טיפה יותר מרוחק, אפשר לומר שאחלה פטנט נמצא כדי לחתוך חוזי ספורט במדינה הכל כך עוינת, רגישה, שלא לומר נוטה להיפגע. ולצד זה, אפשר לתהות, ועכשיו ברצינות, למה יחזקאל בכלל נשאר שם אחרי כל מה שראינו ושמענו מהטורקים מפתיחת המלחמה, בתוך הרוח המתלהמת המנשבת שם?
תגידו פרנסה, תגידו ספורט מגשר על העולמות, תגידו בכדורגל חוקי הדשא גוברים על כל השאר, תגידו מה שתרצו. בשורה התחתונה התברר שזה לא עובד ככה. לא בטורקיה, ואגב גם לא אצלנו.
ראינו טוב־טוב מה התחולל בישראל בפרשת דיא סבע, על פוסט ששיתפה אשתו בתחילת המלחמה ובו נאמר ש"גם בעזה יש ילדים". עד היום חלוץ מכבי חיפה לא זוכה לסליחה. למרות שזה לא היה הוא. ולמרות שבאלף הזדמנויות אחר כך הוא גינה את הטבח. ולמרות שבינינו, כמו במקרה יחזקאל, בפוסט ההוא היה רצון לשדר חמלה. רק שזה בא ברגע רגיש במיוחד, במקום שותת דם במיוחד, בלי להבין לגמרי את האווירה הציבורית.
ראינו גם מה התחולל כשהזרים של מכבי חיפה התחמקו מלהחזיק בשלט הקורא להחזיר את החטופים הביתה. מיד רצו לזרוק אותם מהארץ. בצדק הייתה פה סערה. זה לימד על חוסר הבנה מצידם לגבי המקום שבו הם נמצאים בעת הזו. חוסר הבנה לגבי האווירה הציבורית.
ישראל, עבור כל מי שמשחק בה, היא עסקת חבילה. עסקה שיש בה מלחמה, ולוחמים, ונפגעים וחטופים. והכדורגל, מה לעשות, משני בעת הזו.
ואותו דבר טורקיה בדרכה העקומה. אין לה אמנם מושג לגבי ההתמודדות המייסרת שלנו על חיינו, גבולותינו - אבל היא עסקת חבילה של מדינה התומכת בפלסטינים, בעמידה לצד רוצחים, בחוסר יכולת לגלות אמפתיה לחטופים. זו הרוח הלאומית שם. לא לחינם אנטליהספור, בהודעת ההשעיה, ציינה ש"יחזקאל פגע בערכים הלאומיים של טורקיה".
יחזקאל אמנם ביטא מסר מרגש של הומניות, אבל לא לגמרי הבין איפה הוא נמצא. ומה הערכים של המקום שבו הוא משחק. המעצר והחקירה הבלתי נתפסים שעבר העבירו בצורה חדה את המסר. חבל שהיה צריך להגיע לשם. מה שמחזיר אותי לשאלה למה נשאר בטורקיה עוד קודם. היה עדיף אם היה חותך הרבה לפני.
