הקוסם מארץ־ים // אורסולה לה גווין } מאנגלית: תומר בן אהרון } הכורסא } 207 עמ'
איך נולד קוסם? איך מתעצבת אותה ישות אגדית רבת־כוח, שנדמית עתיקה כמו הזמן? 30 שנה לפני שהארי פוטר וחבריו סבלו מחצ'קונים ואהבות ראשונות בעודם לומדים את סודות אומנותם, עסקה בשאלה הזו אורוסולה לה גווין, מחברת 'הקוסם מארץ־ים', שרואה אור עתה בתרגום חדש לעברית. לה גווין, מבכירי סופרי הפנטזיה ומי שהשפיעה על יוצרים דוגמת סלמאן רושדי, מרגרט אטווד וניל גיימן, מגוללת בספר שהוא מחלוצי התמהיל בין פנטזיה לרומן חניכה את סיפור הפיכתו לקוסם של רב־מג מהולל בשם גֵד, ועושה זאת באופן מפעים ששובה לבבות גם אחרי חמישה עשורים.
גֵד נולד בכפר קטן לאב בעל מלאכה עני, אך מגלה כבר מראשית נעוריו כישרון ייחודי לקסם.
הוא מגיע לבית הספר לקוסמים באי רוק, נחוש להוכיח את עצמו לכל מי שיעז לפקפק בו. אולם באחת הפעמים שבהן הוא מפגין את יכולותיו בפני חבריו ויריביו, הכישוף משתבש ומשחרר צל מעולם המתים, ובין השניים מתפתח מרדף המניע את גד למסע רב־תהפוכות ברחבי ארץ־ים.
לה גווין לוקחת את כל החומרים הקלאסיים שמהם עשויה פנטזיה טובה — קוסמים, דרקונים, מסעות ומפה אחת, ויוצרת מהם מעדן בטעם ובניחוח מקוריים לא רק לזמנו, אלא גם לזמננו: המאבק בין גד לצל איננו המאבק המלחמתי הקלאסי שמככב ברוב עולמות הפנטזיה. מקור התנועה והדרמה בסיפור אינו ההתנגשות בין קטגוריות דיכוטומיות של טוב ורע, אור ואפלה, אלא הקונפליקט הפנימי של גד עצמו, שמעלותיו ומגרעותיו הן הרוח במפרשי העלילה — גאוותנותו, שחצנותו וחוסר הביטחון שלו הם שמשחררים את הצל, ואילו ענווה, צניעות, נחישות ונכונות להכיר במגבלות כוחו, הם שמסייעים לו להתמודד עימו.
במרבית ספרי הסוגה יש שימוש נרחב, ראוותני ממש, בכוח, בעוד אצל לה גווין השימוש בו מועט ולא מרכזי. אין חרבות ושרביטים מתנופפים, סוסים שועטים ושאגות קרב, לא ניצחונות מפוארים ותבוסות משפילות. הקסם של לה גווין לא עוסק בשאלה למי יש יותר גדול ויותר חזק; בעולם של ארץ־ים היחסים בין הקוסם לכל דבר ולכל אחד נובעים לא מיתרונו הפיזי או השכלי, אלא מיכולתו לדעת את שמם האמיתי, כלומר לדעת את מהותם. וככל שהקוסם יודע יותר כך הוא משתמש פחות בכוחו, שכן הוא מבין כי מטרתו ותפקידו האמיתיים הם לשמור על האיזון העדין בין המהויות השונות בעולם, לא ללהטט בהן. העוצמה אצל לה גווין איננה פעולה, אלא מצב. לא התנועה והדיבור, אלא דווקא היכולת להתבונן ולהקשיב. וכאשר כבר מתקיימת תנועה היא לא מופעלת כלפי חוץ אלא כלפי פנים, בדמות מסעו של גד אל מרחבי הים ובעצם אל מעמקי נפשו, מסע שניכרת בו השפעת תיאוריית הדמיון הפעיל של יונג שלפיה האגו חותר לדיאלוג בין המודע ללא מודע, מתוך שאיפה לאפשר ללא מודע לומר את דברו, אבל גם לענות לו. להתמודד איתו.
מיעוט התנועה והדיוק בה ניכרים גם באסתטיקה של הסיפור, בכתיבה הרזה והמהודקת של לה גווין שקורצת למעשיות העממיות — טקסטים קצרים ומדויקים שהם מעט המחזיק את המרובה, וכל מילה בהם נבררת בקפידה. אבל בעוד המעשיות מתאפיינות בדמויות ארכיטיפיות, בייצוגים, הרי הדמויות של לה גווין הפוכות מכך והן מגובשות באופן עדין ויפהפה כסובייקטים מורכבים וממשיים שלא עסוקים במאבקים הרואיים, אלא במאבקי יומיום קטנים, כביכול. מרבית תושביה של ארץ־ים אינם אבירים, מלכים ולוחמים, אלא דייגים, ספנים, בעלי מלאכה ועבדים. זהו עולם פנטסטי אבל גם אנושי כל כך, עצום ועשיר ומסעיר ובו־זמנית גם קטן, כמעט אינטימי. עולם שיש בו פוליטיקה מקומית, מנהגים עממיים, תמותת ילדים וסירות שיש לתקן.
"המלחמה, כמטפורה מוסרית, היא מוגבלת, מגבילה ומסוכנת", כתבה לה גווין באחרית דבר מאוחרת לספר. "כשאנו מצמצמים את אפשרויות הפעולה ל'מלחמה נגד'... אנחנו מחלקים את העולם לאני או אנחנו (טובים) לעומת הם... (רעים) ומרדדים את המורכבות האתית ואת העושר המוסרי של חיינו לכן/לא, דולק/כבוי. זה מטופש, מטעה ומבזה".
כתיבתה הייחודית של לה גווין היא תרופת־נגד לדיכוטומיות הללו, בספרות ומחוץ לה, המציעה דרך אחרת לחקור ולדמיין את העצמי ואת החברה מתוך עומק מחשבתי, רגשי ומוסרי. נדמה שאין רגע מתאים מההווה להחזיר את ספריה למדפיהם של קוראי העברית. •
