שׂדה המגינים
הָאֵלִים גּוֹבִים מְחִיר עַל כָּל מָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים,
תְּהִלָּה נִרְכֶּשֶׁת בְּבֹשֶׁת פָּנִים,
אֲבוֹי לַמְּאֻשָּׁרִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶם מְאוּם מֵעֵבֶר
לְמָה שֶׁעָבַר.
לַמִּסְתַּפְּקִים בְּמָה שֶׁמַּסְפִּיק לָהֶם
הָבוּ מַסְפִּיק, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּפְּקוּ.
הַנֶּפֶשׁ אֵין־סוֹפִית וְהַחַיִּים קְצָרִים,
בְּעֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ אָנוּ מְפַגְּרִים.
בַּעֲלִיבוּת וּבִמְעַט חֹסֶר־חֵן
הִגְדִּיר אֱלוֹהִים אֶת מְשִׁיחוֹ,
שָׂמוֹ מְנֻגָּד לַטֶּבַע הַמַּזְהִיר
וּבְכָךְ מְשָׁחוֹ לִבְנוֹ.
יוליסס
הַמִּיתִי הוּא הַלֹּא־כְלוּם שֶׁהוּא הַכֹּל.
אֲפִלּוּ זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּמְתַּחַת בַּשְּׁחָקִים
הִיא חֲתִיכָה מִיתִית בְּהִירָה וְאִלֶּמֶת,
גּוּפָה מֵתָה שֶׁל אֱלוֹהִים,
עֵירֻמָּה וּמְלֵאַת חַיִּים.
וְזֶה הַגִּבּוֹר שֶׁהִטִּיל כָּאן עֹגֶן, הִטִּילוֹ
מִשּׁוּם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה קַיָּם,
מִשּׁוּם שֶׁבְּאִי־קִיּוּמוֹ - הִשְׂבִּיעָנוּ.
וְכָךְ הוּא הִגִּיעַ בְּשֶׁל חֹסֶר־בּוֹאוֹ
וְהֶעֱנִיק לָנוּ מֵרוּחוֹ.
זוֹ דַּרְכָּהּ שֶׁל אַגָּדָה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וּמַחְלִיקָה
עַד שֶׁהִיא מִתְאַחֶדֶת עִם הַמְּצִיאוּת
וּמַפְרָה אוֹתָהּ. בֵּינְתַיִם הַחַיִּים עַצְמָם,
מִמַּעֲמַקֵּי תְּהוֹמָם, דּוֹעֲכִים בְּשִׂיא אִבָּם,
וְנִגְדָּעִים בַּעֲלוּמָם.
הרוזן הנרי
כָּל הַתְחָלָה הִיא בִּלְתִּי רְצוֹנִית.
הָאֵל הוּא מֵנִיעַ רִאשׁוֹן.
כָּל גִּבּוֹר צוֹפֶה בְּעַצְמוֹ
מֵרָחוֹק - חָף מִזָּדוֹן.
הִשְׁפַּלְתָּ מַבָּטְךָ אֶל הַחֶרֶב
שֶׁהִגִּיעָה לְיָדְךָ.
"מָה אֶעֱשֶׂה בָּהּ?" תָּהִיתָ;
הִטִּיתָ יָדְךָ, וְזֶה כְּבָר נַעֲשָׂה.
ים פורטוגלי
הוֹ, יָם מָלוּחַ! הֲתֵדַע? בְּקִרְבְּךָ - בְּתוֹךְ כָּל גַּל
יֵשׁ דְּמָעוֹת שֶׁל פּוֹרְטוּגָל! אִמָּהוֹת רַבּוֹת בָּכוּ
בִּגְלַל שֶׁחָצִינוּ אוֹתְךָ. תִּינוֹקוֹת אֵין־סְפֹר יִחֲלוּ
לְהִתְיַחֵד עִם אֲבוֹתֵיהֶם, לַשָּׁוְא. כַּלּוֹת טְרִיּוֹת
הִסְפִּידוּ אֶת אֲרוּסֵיהֶן - בִּגְלַל שֶׁרָצִינוּ בְּךָ!
הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם? כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם
בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי.
אִם רוֹצִים לַחְצוֹת אֶת כַּף בּוֹזָ'דוֹר
מֻכְרָחִים לִהְיוֹת חֲשׂוּפִים לְמָזוֹר.
אֱלוֹהִים קָבַע אֶת הַשְּׁאוֹל בַּמַּיִם
אַךְ שָׁם גַּם מִשְׁתַּקְּפִים שָׁמַיִם!
ארבעה שירים מתוך 'מֶסר', הספר היחיד שפירסם פרננדו פסואה בחייו, שרואה עתה אור לראשונה בעברית בהוצאת 'הבה לאור'. פסואה פירסם את ספרו ב־1934, שנה לפני מותו בטרם עת, והוא נקרא כמעין צוואה מיסטית־פוליטית, מסר אוניברסלי לעמי העולם כולם להיות הם־עצמם, לקבל ולטפח את שונותם ואת שיגיונם (והרי כל אומה מטורפת בדרכה). אמת, אומר פסואה, האומה אינה ממשית. היא חלום משותף, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי - הדמעות, הקרבות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי". •
