יורוטראש // כריסטיאן קראכט } תרגום: חנן אלשטיין } אחוזת בית } 175 עמ'
'ארץ פרומה', רומן הביכורים של כריסטיאן קראכט, שיצא ב־1995, היה למבשרה של "ספרות הפופ", שכפרה בכובד המשקל של התרבות הגרמנית והחליפה אותה — לכאורה — בתפלות אופנתית ובהבלי העולם הזה. לכאורה, כי למעשה עצם ההימנעות, הניכור, הניהיליזם והמותגיזם היוו המשך דיון בגרמניות ובאירופיות, ולא באמת הפניית עורף. 'יורוטראש', האחרון מבין ארבעה מספריו של כריסטיאן קראכט שתורגמו לעברית, הוא למעשה המשכו של 'ארץ פרומה'. הוא מתחיל בנקודה הפיזית שבה הסתיים הרומן ההוא — אגם ציריך — וגם במרכזו מסע לא שגרתי. הפעם עורך אותו המספר, כריסטיאן קראכט שמו, עם אמו הקשישה, ספק דמנטית, לבטח אלכוהוליסטית ומכורה לכדורים. המסע מתנהל במונית ברחבי שווייץ, בין כמיהות פומפוזיות, אבודות, כמו לראות את פריחת האדלוויס בהרים או את הזברות באפריקה, אך עיקרו שיחות, האשמות הדדיות וזיכרונות של קראכט — הדמות — מילדותו, מסבו הנאצי, מאביו הזעיר־בורגני הגס שעלה לגדולה.
הביטוי ההולדן־קולפילדי "אז ככה" פותח את שני הרומנים שרכיביהם כמעט זהים: סיפור מסע מסופר בגוף ראשון ושפה מדוברת, משופע בחומרים ממסכי תודעה. אזכור של מותגים, רפרנסים ספרותיים וקולנועיים, טינופים על שווייץ, רתיעה וקבס מהתרבות הגרמנית והאירופית השבעה. "בגיל עשרים וחמש החלטתי לכתוב רומן בגוף ראשון, שבו — נזכרתי — אשטה בי עצמי ובקורא ואגרום לי ולו להאמין שאני בא מבית טוב, שגדלתי בשפע חומרי אבל בהזנחה נפשית, ושיש בי משהו מהסנוב האוטיסטי... הקוראים של 'ארץ פרומה' חשבו שזה באמת אני, זה שכתב שם ככה". כך כותב כאן קראכט ומשטה בנו פעמיים: פעם על אז ופעם על עכשיו. המשחק בין אמת ובדיה, בין תיעוד לפיקציה, הוא כריות האוויר שעליהן עומד 'יורוטראש'.
את הז'קט האופנתי שליווה את גיבורו הצעיר חסר השם של 'ארץ פרומה' מחליף כאן סוודר מצחין של קהילת היפים פשיסטית. את הקבר של תומאס מאן — וזה אולי אומר הכל — מחליף כאן הקבר של בורחס. המותגים עדיין כאן, במינון נמוך יותר. ("אמא שלי הפנימה במשך השנים שבולגארי מייצגת משהו אלגנטי, נחשק, בעוד שבמציאות המוצרים האלה והשם הזה רק עוררו דיכאון ומחשבות אובדניות"). אוסף האמנות של האב, שנהה אחר אקספרסיוניזם, גם הוא סמל סטטוס ריק, כמו המותגים. הכסף הוא כלי דיכוי, והשחרור, אם יש כזה, נעוץ בפיזור שלו. לכן מסתובבים השניים, האם ובנה, לאורך כל הרומן עם 600 אלף פרנק שקיבלו בבנק כשמכרו מניות של יצרני נשק בשקית ניילון. השקית הזו מקבילה לשקית הסטומה של האם, שאותה לומד הבן לרוקן מצואה — ושתיהן יחד מקבילות לשק הזיכרונות של המספר, או למעשה של כל אדם. ואדם לא יכול לרוקן את השקית שלו לבד, הוא צריך מישהו אחר, או דמות בדויה אחרת — שתעזור לו. כלומר, בשעה שקראכט מסייע לאמו לרוקן את שקית הצואה ואת תאומתה, שקית הכסף, האם מסייעת לקראכט לסלק את הפסולת הנפשית.
השאלה הלא־מעניינת, כמובן, היא אם אמו האמיתית של קראכט הסופר היא אלכוהוליסטית או דמנטית, או עברה התעללות מינית בילדותה. לעומתה, הניסיון של קראכט־הדמות להפיל על אמו הספרותית, כמייצגת של דור הביניים האירופי, את כל הרעות החולות של האנושות, ואז להעניק לה, יחד עם הומור, תבונה וחריפות שהולכות וגוברות, גם את היכולת להתנער מהניסיון הזה — "אני לא איזה מחסן לאשפה הנפשית שלך!" — מעניין בהרבה. התשובה שלה היא התשובה לדור בכייני שלם: "אתה תמיד מסובב את הדברים ככה שהכל יהיה רק עליך, כי אתה מפלצת של אגו. תמיד רק אתה ואתה ואתה. סמרטוט כזה שאי־אפשר להאמין", היא מטיחה בו ובספרות שלו. כלומר, בואו נזכור, הוא מטיח בעצמו.
הרגעים הטובים פחות הם אלו שבהם קראכט מרשה לעצמו לגלוש ולהגזים עם התיאטרליות והסוריאליזם הפנטסטי ("בהתחלה פגשנו שלוש מכשפות, אחר כך ראינו שועל, ובסוף הגונדולה הלכה קפּוּט"). שאלת האמת־בדיה והספר המודע לעצמו ולכתיבתו גם הם מוגשים לנו בכפית: "תגיד, אתה ידעת שבדיוק מתארים אותנו בְּספר? כמו אצל סרוונטס?" היא שאלה. "דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה". "כן. אבל הם היו דמויות בדויות. אנחנו אמיתיים". "איך אנחנו יכולים להיות באותו זמן גם אמיתיים וגם בדויים?" אולי שווה לשאול את ברט איסטון אליס, שרוחו שורה על 'יורוטראש' כמו על 'ארץ פרומה'.
קראכט — גם הדמות וגם הסופר — הוא גיבור פוסט־מודרני טרגי, דון קישוט של דור האיקס; כלוא לנצח בגלגל האוגרים הציני של חוסר המשמעות. 'יורוטראש' הוא רומן מצחיק, מופרך, מר ואפילו מרגש, אבל גם, איך לומר, מאוד ניינטיז. •
