הצבע האדום הוא אותו הצבע, האוהדים הם אותם האוהדים אבל זו לא אותה הרוח. שבוע אחד, שני דרבים ואיזה הבדל.
מצד אחד בכדורסל, קבוצה שקמה מלמטה ומתפתחת לפרויקט קסום של אוהדים, שרק מתקדמת ומתבססת. קבוצת צמרת מול קבוצת כדורגל, שכל שנה מנסה מחדש לבנות את עצמה, מחליפה את רוב השחקנים, משחררת את שחקני העתיד שלה וכל שאיפותיה הן לנצח דרבי בודד אחרי עשר שנים.
בואו נודה, הכישלונות בכדורסל לא פחות כואבים מאשר בכדורגל, ועד לפני כמה שנים לא רבות לנצח בדרבי היה קיר בלתי עביר. אבל הדרייב שיש באולם הדרייב אין הוא לא פחות מפלא קוסמי. לכל משחק יש ריח, הקהל מחכה בשקיקה ובא להשתתף במסיבה הכי טובה בעיר. הדרבי האחרון היה יכול ללכת לכל כיוון, העייפות והסגלים הקצרים הם מצב נתון – ועדיין, כששחקני הכדורסל עולים למגרש, הם הרבה יותר טובים מסך חלקיהם. מה שקורה בדיוק הפוך בכדורגל. נדמה שהאוהדים באים לבלומפילד באנרגיות של תבוסה מתקרבת והשחקנים - והיו עשרות שחקנים בשנים האחרונות שלבשו את החולצה האדומה בדרבי - באים מראש עם שק מלא בהסברים למה גם הפעם הם לא ניצחו.
אז מה שונה בין שתי הקבוצות חוץ מהכדור? כמעט הכל. מועדון הכדורסל בנוי עם שורשים ויסודות שנטועים עמוק באדמה. יש דרך, והתהליך, מילה שבכדורגל כל כך אוהבים, הוא אמיתי ויסודי. המאמן דני פרנקו נותן שקט, ולראשונה אפשר לומר שלכדורסל יש בעלים רציני ומכובד שלוקח את הקבוצה ארבעה צעדים וחצי קדימה. עופר ינאי קשוב לקהל ובעיקר בעל כיסים עמוקים. על הכדורגל אפשר לכתוב עבודת דוקטורט, אבל אפשר גם לסכם בקצרה. זה פשוט לא עובד. חצי עונה לתוך פרויקט האמריקאים והאופק לא נראה לעין. מינצברג הודיע שהוא בא ממש בקרוב לדבר עם האוהדים. יש לי עצה קטנה בשבילו, תיפגש עם אנשי הכדורסל, עם אותם אנשים מלאי חזון ותשוקה שבנו את הבית מהיסוד והיום תאמין או לא, מנצחים דרבי.
