ת"ז: יהלומה זכות, 63, ילידת אופקים ומתגוררת בה עד היום, נשואה לשוקי, חקלאי בעיסוקו, הם הורים לשלוש בנות וגם מהווים בית חם עבור ילדיה של עליזה ז"ל, אחותה של יהלומה. ליהלומה שלושה נכדים מילדיה ויחד הם שבעה נכדים.
כבר בתקופת עמוד ענן ייסדה את מרכז החוסן באופקים כאשר הבינה שלצד הסיוע שמעניקה המדינה, יש צורך בסיוע פרטני, בעיקר עבור "מי שלא אמיצים מספיק להשמיע את קולם ולא מצליחים לתקשר ולדבר את השפה הציבורית", היא מדגישה.
"למשל, יש אנשים באופקים שברור שהם אמורים להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה, אבל אף אחד לא מגיע אליהם, כי הבירוקרטיה מקשה והטופסולוגיה מאיימת, והם פוחדים מהמוסדות. והתפקיד שלנו הוא לעזור להם למצות את הזכויות שלהם מול המדינה. כשמטפלים בחברה אזרחית בזמן חירום, צריך לדעת איך להגיש את הסיוע כדי שיתאים לכל אזרח. יש אנשים ששולחים להם קישור באינטרנט, אין להם מייל, אז מה? הם יישארו בלי סיוע?" היא שואלת בכאב.
איך את מסייעת כיום לתושבי אופקים?
"כמנכ"לית בהתנדבות מלאה של עמותה שהקמתי ושנקראת 'חוסן קהילתי אופקים', גייסנו מיד את הארגון נגד אנטישמיות ובראשו המנכ"ל, סשה רויטמן דרטווה, שמסייע לנו במימון ובתפעול של מערך שיפוץ הבתים שנפגעו בשבת השחורה. בתים שהקירות שלהם עדיין מחוררים בסימני ירי, שיש בגינות שלהם מכתשים מנפילת רימון - אנחנו דואגים לשיקום, כדי שאנשים יחזרו לחיות את חייהם, ולא יחיו את הטראומה".
מיזם נוסף שמפעילה זכות בעמותה שלה נקרא "מחבקות את אופקים" ובמסגרתו מגיעות נשים שיושבות עם התושבים לשיחות בהתנדבות, בהן מיכל ותמר ברק, בנותיו של השופט אהרן ברק, או חמוטל גורי, בתו של המשורר חיים גורי ז"ל, וגם רופאה מבית החולים שיבא - כולן ישבו עם התושבים, תיעדו את הסיפורים ותוך כדי חשפו גם פערים וצרכים שיש לתת עליהם מענה. במסגרת פרויקט נוסף, גויסו פסיכולוגים מאוניברסיטת בן־גוריון להשתלב במרכז החוסן באופקים, תוך כדי המיפוי אותרו חרדות והפרעות התנהגות שנובעות מהמצב, שהתושבים אפילו לא ידעו לכנות בשם, והפנינו את התושבים לטיפול. עוד גויסה קבוצת עורכי דין שעזרו וייעצו משפטית במיצוי זכויות של התושבים נפגעי הטרור. אנחנו גם מזהים הבדלים תרבותיים בין העדות השונות, ולכל משפחה שולחים אנשי קשר שמכירים את אורחות החיים, התרבות והשפה", אומרת יהלומה.
יש לך דוגמאות?
"בתחילת המלחמה ערכנו חלוקת סלי מזון שמימנו 'אחים לנשק', כאלף מנות מזון חמות חולקו מבית התבשיל של חב"ד לתושבים. ובתחילת נובמבר, עם הצטרפותה של זיוה מקונן למיפוי, גילינו בזכותה שסלי המזון והמנות החמות אינם תואמים את הרגלי המזון של החברה האתיופית, ומיד עשינו התאמה של המצרכים למטבח האתיופי. באותו אופן, אל התושבים מהחברה הרוסית הבאנו מטפלים ואנשי קשר שמכירים את התרבות ואת השפה", היא אומרת, ומדגישה: "אנחנו לא מחוללי פלאים ולא באנו לחטוף את מה שהמדינה לא עושה. אנחנו רוצים פשוט לרפא את השכונות באופקים ולרפא את עצמנו".
יהלומה רגישה מאוד לעניין כור ההיתוך, כיוון שהיא זוכרת כמה זמן לקח לה להתפייס עם השורשים שלה. ב־1957 הוריה גורשו ממצרים. ועד גיל 50 היא לא ידעה שהאחים המוסלמים פוצצו עם קום המדינה את ביתם של סבה וסבתה מצד אמה, וששתי אחיותיה של אמה נעדרות עד היום. גם לסיפורו של אביה, מראשי המחתרת היהודית באלכסנדריה, התכחשה כל השנים.
"התעקשתי לגדול כישראלית, לשיר אריק איינשטיין, שלום חנוך, אריאל זילבר, ולא לדבר ערבית. הלכתי לנח"ל, בצבא התנדבתי לקורס הראשון של חשמלאיות מטוסים והגעתי לחצרים, לשירות צבאי שנמשך 27 שנים כחשמלאית מטוסים".
לקראת סוף השירות, ולאחר שכל חייה הבוגרים היו במדים, יהלומה נקלעה לאירוע טרור שאירע בשנת 2002 סמוך לפיקוד הדרום בבאר־שבע שבו נרצחו קצינה וחיילת. מחבל נכנס למסעדה בבאר־שבע שבה שהתה, ולמזלה הגדול היה לו מעצור בנשק. הטראומה נצרבה ויהלומה הבינה דבר חשוב, שישוב ויציף אותה גם ב־7 באוקטובר. בעקבות האירוע, כתבתי מאמר שבו שאלתי של מי האחריות. כתבתי: 'היינו על מדים ולא ידענו לנהל את האירוע'. זה היה עבורי מאוד קשה, בטח כמי שחונכה בעיירת פיתוח לא לשאול שאלות".
ומתי את מבינה שיש לך תפקיד של נשיאת אחריות גם באזרחי?
"זה היה בשנת 2011, לאחר שכבר פרשתי מהצבא. אלה היו שנות 'הטפטופים' של טילים מעזה, ואז נופל גראד ליד הבית שלי, ואני פתאום לא על מדים אלא נמצאת בעיר, ורואה שמטפלים בנזק הסביבתי, אבל מי מטפל באנשים?"
מכאן היא כבר תקים ביחד עם נט"ל ועם מתנדבים, בהם גם חרדים, את כיתת הכוננות הראשונה של אופקים. במקביל, יהלומה נרשמת לאקדמיה "כדי להגשים, גם עבור הוריי את כל מה שלא הרשיתי לעצמי בצבא. אצלנו המצרים לימודים זה חשוב", היא מדגישה.
התארים שלה ממכללת ספיר הם במדיניות ציבורית, ויש לה גם תואר שני נוסף בתרבות יהודית ובמנהיגות ישראלית, שאת כולם סיימה בהצטיינות. היא מדגישה שהלימודים העירו אותה עד הסוף אל מה שבאמת חשוב: "ההשכלה מפתחת חשיבה ביקורתית שמתאימה לי מאוד, כמי שמקפידה לראות את הדברים דרך עיניים שלא משחירות את היומיום אלא מאירות ומנסות לתקן אותו", היא אומרת.
