זה יהיה טור של הכרת הטוב. אחרי עוד שבוע קשה במיוחד של דמים, זה הדבר היחיד שניתן לעשות: טור שתכליתו לומר תודה. זה משהו שקיבלתי על עצמי לעשות יותר בעת הזו. אז קודם כל, תודה לאלה שנושאים את הלחימה על גבם. זה כמעט מובן מאליו ועדיין צריך כל הזמן להיאמר.
בשבוע שעבר צילמתי סצנה לסדרה חדשה בקשת, בשכונת מגן דן באלקנה. התנחלות חמודה, 34 משפחות יש בה. כמה גברים מתוך 34 עלו על מדים בשבת השחורה? 31. בשבת השחורה התרוקנה ההתנחלות מיושביה. אלה לעזה, אלה לצפון. בין אלקנה למגן דן יש שביל כזה שבו צילמנו, ולפתע פגשתי שני אנשים בני גילי בערך, באמצע פטרול. אחד מהם למד שנתיים מעליי בישיבה. היה קר ומאוחר, והם הסתובבו בנחת עם נשק. חצות בערך, שני גברים כבני 50 שומרים באזור אלקנה בשעה שבניהם נלחמים בעזה. אחד מהבנים עלה עם נמ"ר על מטען והספיק לחזור. "איך אתם נרדמים בלילה", אני שואל. "אנחנו לא", הם משיבים. "בגלל זה התנדבנו לפטרול".
צריך להבין: המלחמה הזו, שהיא מלחמה קיומית בעיניי, מונחת על כתפיהם של פחות משני אחוזים באוכלוסייה. כולם מדברים על המלחמה, אבל הם המיעוט המעולה שממש מבצע אותה. ואסור לשכוח זאת לרגע. הם חייבים להרגיש שהם הגיבורים שלנו. הם חייבים להרגיש שאנחנו נותנים להם עדיפות. בכל.
בשבוע שעבר נתניהו אמר במסיבת עיתונאים לספי עובדיה, אני אלחם בחמאס ואתם תילחמו בי. אחר כך אמר לו, כששאל אם יש דברים שהוא מרגיש שטעה בהם, שישמח לדעת במה הוא, הכתב, טעה. התעצבתי לשמוע זאת. אני באמת מתרחק בעת הזו מפוליטיקה, אבל מה שהעציב אותי לא היה פוליטי אלא היסוד הנפשי, כלומר הלך הרוח שבו נמצא ראש הממשלה שלנו. ראשית, הניסיון שלו להשוות בין הטעויות שלו לטעויות של כתב ששואל אותו שאלות. זה לא בר־השוואה, אדוני. טעויות של ראש ממשלה, לא משנה מיהו, עולות בדמים. גם האמירה הזו, אני נלחם בחמאס ואתם בי. לשאול שאלות זה לא להילחם בך, אדוני, מה גם שזה לא אתה נלחם בחמאס, אלה אנחנו, כולנו, וביתר דיוק, החיילים הגיבורים שלנו. העם הזה משתדל להיות ביחד. כל אחד בדרכו. וחשוב לי דווקא להכיר טובה לתקשורת, כי בשונה מראש הממשלה, אני כן מזהה המון רגעים יפים שלה במלחמה הזו. אני פוגש זאת גם דרך מיזמים שאני קידמתי, איך מכל כלי התקשורת פונים כדי לסייע, לקחת מהאתר שאפרת בנתה אייטמים ולהשתמש בכוח שלהם בשביל להחזיר אהבה ללוחמים, גם בפרסומות וגם על המסך. יש הרבה לשפר, אבל אי־אפשר לטעון שהתקשורת ככלל לא הבינה את גודל האירוע.
הלאה. יש לי הכרת טוב עמוקה גם לנשות המילואימניקים ולנשות הקבע. זה כולל גם את נשות או בני זוגם של השוטרים והשוטרות. היו לי המון שיחות עם נשות הלוחמים. היכולת לשמור על שגרה שפויה בשביל הילדים, להחזיק לבד את הבית אבל גם להיות סלע איתן עבור הלוחם בהפוגות שבהן הוא שב מהקרב, היא מופלאה באמת. יש גם משהו שקוף במצב שלהן: הן בלי מדים, הן פה, אבל לא תמיד רואים אותן. זה נכון עוד יותר לבני ובנות זוג של השוטרים. הייתה לי שיחה עם כמה כאלה לא מזמן. המשטרה פרוסה עד הקצה כבר זמן רב. השוטרים והשוטרות הגיבורים שלנו, וראינו זאת ב־7 באוקטובר, שמים את גופם ללא היסוס בינינו לבין האויב האכזר. המשטרה התגלתה בתפארת עוז רוחה בשבת השחורה. אולי יש קצת פחות הילה בלהיות שוטר או שוטרת מאשר חייל או חיילת, אבל מדובר באנשים נחושים, פטריוטים, שתכליתם העמוקה היא שמירה על ישראל.
יש לי הכרת הטוב למשפחות החטופים האצילות. לכל אחת ואחת מהן. אני נמנע רוב הזמן בכוח מלדמיין מה מרגישים קרובי החטופים, כי זה קשה לי מדי, ממש חוסם את המוח מלשהות בכאבם, אבל יש לי הכרת הטוב לעמידתם האיתנה. למלחמה שהם עושים עבור יקיריהם שהופקרו על ידי המדינה. אני מלא הערכה לאלה שבעד עסקה עכשיו וגם לאלה שבעד המשך הלחימה (אני בכלל לא נכנס לדיון הזה), ואני מביט בהם בלב כואב ומעריץ את היכולת שלהם להחזיק את הכאב, להיות לפה לאלה שנלקחו מהם באבחה אחת.
יש לי הכרת הטוב גם למשפחות המפונים. ליכולת שלהן להתמודד עם המציאות הבלתי נתפסת של חייהן. אנשים שנעקרו מהבית שאהבו, שנלקח כבודם. אני זוכר שגורם מדיני תיאר לי בעבר אפשרות של כיבוש יישוב ישראלי על ידי חיזבאללה בצפון כתרחיש קיצוני של מלחמה שם. זה נראה לי נורא. דגל חיזבאללה יתנופף ביישוב? אזרחים יילקחו בשבי? לא האמנתי שזה יקרה, ובמכפלות, בצד השני של ישראל. וכעת, לאחר שזה קרה, האנשים הללו שגרו בצפון ובדרום חוששים לחזור. רוצים אבל חוששים. זו מציאות בלתי נתפסת: אי־אפשר להדחיק יותר את החשש מפוגרום שחלילה ייעשה בבתיהם, אבל הם גם כל כך מתגעגעים הביתה. לחיים שהיו להם. עשרות אלפי מפונים שאת חלקם אני זוכה לפגוש במלונות, ואני מלא בהכרת הטוב לגדלות הרוח שלהם. ליכולת שלהם לחיות בתנאים כאלה קשים, לקפל את החיים שלהם לתוך חדר במלון. אני אגב רוצה לציין גם את המלונות. ממה שאני ראיתי, והייתי בלא מעט מלונות שמארחים מפונים, יש מאמץ באמת גדול להיטיב עימם. זה לא קל אבל יש התגייסות. יש רצון. יש הבנה של הכאב.
אני מלא הכרת הטוב למשפחות השכולות ולמשפחות הפצועים. יוצא לי לפגוש ולדבר עם חלק מהמשפחות השכולות, ולשמוע על רצונן שתהיה משמעות למות בנן. שתהיה תכלית לאובדן הנורא שלהן. שישראל תצא לדרך חדשה. יש להן רעיונות ורצון להמשיך לחיות. לא לנבול. אני מקווה שבשוך הקרבות יהיו במערכת הפוליטית הורים שכולים ומילואימניקים ששבו מהחזית, אנשים חדשים שיבואו ללכד את ישראל. להפיח בה תקווה ורוח גדולה. אנשים שיהיה להם המנדט לדרוש ישראל אחרת. ויהיו בה, ברשימה הזו שאני מקווה שתקום, גם פצועי מלחמה. אני פוגש אותם בבתי החולים ומלא בהכרת הטוב גם אליהם. למחיר שהם שילמו, וגם לכך שהם מסתכלים על מה שיש. פגשתי קטועי איברים שלא מדברים על מה שקטעו להם, אלא על מה שנשאר. פגשתי בחורים צעירים שגופם שורף מכאבים אבל הלב שלהם מלא גאווה. גבורת האנשים הצעירים האלה היא אור גדול והשראה.
שבת שלום.
