הצפייה בעונה השנייה של 'הטַּבח' ב־yes היא אסקפיזם של שורות שמנמנות, מנות קטנטנות ואלימות רגשית. טלוויזיה חטיפית של התעמרות בעבודה ומשחקי טריטוריה פלרטטניים בין השף דורי (גל תורן) - יהלום מנצנץ בראש ערימת גאונים נרקיסיסטים עם שבר פנימי כל כך גדול שמאיים לפרק גם את רשימת ההישגים - לבין מיה (דנה פרידר), יזמית ונצר למשפחה מבעבעת מכוח וכסף. חגיגה של ניימדרופינג כיפי במסעדנות תל־אביבית מנותקת, שבה ההשפלה הכי גדולה עבור אדם היא שהוא לא יודע איך לצמצם רוטב בר בלאן, ושמגישה לצופים מנה אחרי מנה של רעילות.
המונח "רעיל" נעלם ב־7 באוקטובר, ואיתו ערפדים רגשיים, בוס מתעמר וגבר דוש. כשמחבלי נוח'בה שרפו ממ"דים עם משפחות וחטפו תינוקות, הסיפור הישראלי הפך להיות מוות וחיים. מציאות קונקרטית של מלחמה: איך שורדים, איך בורחים, איך מצילים. אין מקום עכשיו לרגשות עדינים. התופעות עדיין קיימות, אנשים שמתייחסים לחלשים מהם בכוחנות; דורסנות ואלימות רגשית יש, ברוך השם. אבל העיסוק הנברני בדבר מרגיש כרגע מאוד לא קשור לחיים.
שעות הטיקטוק שצברנו עם הסברים על מיקרו־ניואנסים של התנהגויות רעילות ודגלים אדומים - לפח. אלה פריבילגיות של 6 באוקטובר, בעיות עולם ראשון שבו אם הבוס שלך גורם לך להרגיש לא מוערכת זאת סיבה להתמוטטות. העיסוק העצמי הממאיר שהתמכרנו אליו בעשור האחרון בזכות השפע והשקט היחסי ובחסות הרשתות החברתיות נראה מאוד תלוש כרגע. אלה זירות שמזוהות עם סרטוני בני דור זי עם שיער צבוע, אגו עדין־עדין־עדין וטישרט פרי פלסטיין. קל לבוז.
החיים הישנים קפאו בתחילת אוקטובר, והם מדי פעם מבליחים בחזרה. כל פעם בעוד ביס. הטבע משקם את עצמו: הסלפיז מהמכון חזרו, וגם קוד קופון עם התנצלויות "דווקא בימים קשים אלה". מותר לנו גם להחזיר בהדרגה, ואם אפשר בלי התקרבנות מוגזמת, את הערכים והזהות שלנו. את היכולת להסתכל על רעילות ולהגיד לא. אנחנו לא מנהלים ככה יותר, אנחנו לא אוהבים ככה יותר. צריך להתפתח, מותר לבקש עדינות וחמלה. גם בתוך מציאות מבעיתה של מדינה לא הכי מתפקדת על סף מלחמה בחזית הצפונית, אפשר להסתכל על מערום המניפולציות המגעילות של השף דורי על שולייתו נמרוד (גורי אלפי) ושאר נתיניו, ולהגיד - איכס.
