לפני שלושה שבועות אירחו ליאור ליובין ואשתו רז בביתם בקיבוץ שובל שבדרום את אחת מהפלוגות שיצאה להתרעננות מעזה. דאגו שלא יהיה חסר שום דבר על השולחן, עם על האש ואווירה טובה כדי להרים את רוחם של הלוחמים והלוחמות. רוב הנוכחים לא ידעו על מצבו של המאמן. לא היה להם מושג שהוא נלחם על חייו ומתמודד עם סוג נדיר של מחלת הסרטן. כזה היה ליובין, טיפוס שקט, מופנם, קנאי לפרטיות שלו. העדיף לא לשתף את הסובבים במצבו הבריאותי, מלבד את משפחתו וחבריו הקרובים שהיו לצידו עד הרגעים האחרונים. זמן קצר לאחר לאחר אותו ערב, שבו רק רצה לעשות טוב לאחרים כפי שנהג תמיד, מצבו הידרדר ואתמול הוא נפטר בגיל 46. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים והובא למנוחות בבית העלמין קדמת צבי.
ליובין ז"ל, שגדל בר"ג, החל את דרכו במחלקת הנוער של מכבי ר"ג ולאחר מכן עבר לקבוצה הבוגרת, שבה נבחר לתגלית העונה ולמלך האסיסטים. בעונתו האחרונה במועדון הוביל אותו להישג השיא שלו - הופעה בגמר הפלייאוף מול מכבי ת"א וברבע גמר גביע קוראץ', עם ממוצע של 12.9 נקודות למשחק.
הרכז הפך לשם החם ביותר בכדורסל הישראלי, ומשם הדרך למכבי ת"א הייתה קצרה. אבל לאחר שלא הצליח לתפוס את מקומו במדי הצהובים הוא חצה את הכביש להפועל ת"א, לא לפני שהתייעץ עם מי ששיחק איתו בר"ג ובנבחרות, מתן נאור. "אחרי שהיינו שלוש שנים יחד, אני חתמתי בהפועל ת"א והוא במכבי ת"א", משחזר נאור. "ואז, קיץ לאחר מכן, הוא התקשר אליי. פער הגילים בינינו לא גדול, אבל הוא היה יותר ותיק ממני ועם יותר מעמד. באותה שיחה הוא אמר לי ׳אבל אתה נשאר בהפועל, כן? כי אני רוצה לעשות העונה משהו מיוחד׳. לא אשכח את המשפט הזה".
נאור ממשיך ומספר על חברו כאדם וכשחקן: "הוא היה אחד האנשים המיוחדים שהכרתי. הייתה לו נקודת מבט שונה על החיים. הייתה לו קלאסה, ידע איך לגעת באנשים בשביל לסדר דברים. הוא היה חבר לקבוצה פשוט מדהים – מישהו שאתה יכול לסמוך עליו, שאתה יודע שתמיד יהיה שם בשבילך. הבין את המשחק בצורה רוחבית. ידע להכניס עוד שחקנים למשחק ולנהל אותו עם הרבה אינטליגנציה, שהיא מעבר רק ליכולת לכדרר או לקלוע – והוא גם לקח את זה לאימון".
הפריצה וההתחזקות
ליובין פרח במדים האדומים והוביל את הקבוצה עד גמר הפלייאוף ופיינל־פור היורופליג. אוהדי הפועל ת"א הוותיקים ודאי זוכרים היטב את משחק השיא שלו, שבו קלע 25 נקודות בניצחון בדרבי באוסישקין. בהמשך פנה לקריירה אירופית, כאשר התחנה הראשונה הייתה מריופול האוקראינית, שם החל גם להתקרב לדת. "הוא היה מאוד מחובר למסורת", מספר מנכ"ל הפועל באר־שבע/דימונה, תומר ירון, הקבוצה האחרונה אותה אימן ליובין. "תהליך ההתחזקות התרחש דווקא באוקראינה. הוא הרגיש שם את החיבור ליהדות והתחיל להניח תפילין. בכלל, ליאור היה טיפוס שמאוד אהב את המדינה, ערכי וציוני. כל המצב בתקופה האחרונה עשה לו ממש רע. ברגע שחתם אצלנו הוא ישר עבר לגור בדרום. פשוט פרח בקיבוץ, כל הזמן היה אומר שהוא גר בגן עדן. אדם מאוד רוחני, נהג להעביר סדנה של מיינדפולנס. היה לו מאוד חשוב החיבור הפנימי".
החבורה שפורקה
היעדים הבאים במסע היו אפולון פטראס מיוון וצסק"א סופיה מבולגריה, אלא שאז הגיעה פציעה קשה בגב. הוא עוד ניסה לעשות קאמבק לליגת העל, אבל הכאבים הכריעו וליובין החליט לפרוש ולעבור קורס מאמנים. הדרך שלו כמאמן הייתה לא פחות מאתגרת ומלהיבה. ב־2008 מונה לעוזרו של עודד קטש בגלבוע/גליל, ומאז השניים יחד עם סוכנם עידן אבשלום הפכו לחבורה שהלכה יחד עד רגעיו האחרונים של ליאור. בהמשך קטש הוריש לו את אימון הקבוצה הצפונית, ולאחר מכן ליובין חזר למכבי ת"א כעוזר מאמן.
ב־2019 עשה קאמבק לגלבוע/גליל, רק כדי לקחת אותה עד לפיינל־פור. כעבור שנתיים, באמצע העונה, ליובין קיבל הצעה מעניינת, לחבור לקטש בפנאתינייקוס. "עודד אמר שהוא חייב את ליאור לצידו", מגלה אבשלום. "אני כמובן עם עודד באש ובמים, אבל לא עושה שום דבר בלי ברכת הדרך של חיים אוחיון ז"ל, שהיה הבעלים, ושל אשתו של ליאור שעמדה ללדת. ליאור התקשר לחיים, ששאל רק שאלה אחת: 'זה יעשה לך טוב? אם כן שיהיה לכם בהצלחה, אתם כמו הילדים שלי'. יום אחרי הברית לבן שלו ליובין כבר היה על הטיסה לאיסטנבול, וכעבור שלוש שעות עמד על הקווים לצד קטש. כל הסיפור הזה מעיד על האדם. אומרים שצדיקים הולכים צעירים, הוא לא סתם הלך בגיל הזה".
הפרידה מהפרקט
באותה עונה לצד חברו הקרוב זכה ליובין בדאבל ביוון. אחר כך חזר להיות מאמן ראשי בנס־ציונה ובבאר־שבע. לפני כשנה וחצי הרגיש ליובין במעין בלוטה בלימפה ועבר סדרת בדיקות, אחריהן התבשר שהוא סובל מסרטן נדיר ואלים. הוא ניסה לעבור מספר טיפולים שלא עזרו, אבל תוך כדי המאבק התעקש להמשיך בקריירת האימון שלו, בעיקר כדי לסייע לצעירים. רק באוגוסט האחרון הוא השתתף במחנה "שחקן אמיתי", ומקורביו מספרים שהחיוך לא ירד לו מהפנים. ליאור לא יכול היה בלי הכדורסל, וכל עוד שהתאפשר לו פיזית הוא נשאר על הפרקט. רק בנובמבר, כשהליגה עמדה להתחדש, המאמן הבין שזה הרגע להיפרד לתמיד מהדבר שהכי אהב לעסוק בו, וביקש להשתחרר מהתפקיד. בתקופה האחרונה שהה בביתו לצד המשפחה, ובימים האחרונים כשהמצב הידרדר חזר לבית החולים, שם נפטר. יהי זכרו ברוך.
