השנה היא 1995. אני השדר של ליגת בתי הספר העל־יסודיים בכדורסל בטלוויזיה החינוכית. אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי. בתחילת העונה אנחנו מגיעים לתיכון בליך. המאמן הנפלא מאור חמו אומר לי: "השנה לוקחים אליפות". הרבה מתקוותיו נעוצות ברכז המחונן ליאור ליובין. 1.91 מ', רזה, שרירי, אתלטי, שתקן אבל מלא כריזמה. הוא היה אז בן זוגה של בקי גריפין, בתו של בוב, שחקנה של מכבי ת"א מהימים שבהם צסק"א אכלה אותה, שהפכה לימים לשדרית קו באותה ליגת תיכונים. אם היו אז תוכניות ריאליטי לבני נוער, אין ספק שהשניים האלה היו מככבים בהן. אבל אלו היו ימים אחרים.
עם הזמן מתברר שחמו צדק. לבליך יש טריו שאי־אפשר לעצור: ליובין, הפורוורד האתלטי ליאור רובינשטיין והסנטר עדי רגב. ליובין היה כמובן הטוב מכולם. קלע מבחוץ, חדר, מסר, הנהיג בשלווה. הכלאה של כמה מהגדולים ביותר: קצת עודד קטש, קצת דורון שפר. כוכב ענק.
הקריירה של ליובין התפתחה לאט יחסית. רק אחרי ארבע שנים קיבל תפקיד מוביל במכבי ר"ג. הקבוצה סיימה שלישית בליגה וליובין נבחר לתגלית העונה. אחר כך הלך והשתפר, והשיא היה ב־2001 תחת ארז אדלשטיין, אז הגיעה הקבוצה לגמר הפלייאוף. אדלשטיין, אחד המאמנים הטובים, החדשניים והמרתקים שהיו בישראל, השתמש בו גם קרוב לסל, ניצל את הגובה והאתלטיות שלו, והוציא ממנו כדורסל אדיר. הקסם המשותף חזר בהפועל ת"א ב־2003, אז הגיעו שוב לגמר הפלייאוף.
הקריירה המשיכה בחו"ל עד שנקטעה בגלל פציעה, ואז ליובין עבר לאמן. זה לא מקרי שהוא חבר בכמה קבוצות לקטש. הם היו שני אנשים עם סגנון כדורסל דומה, מבנה גוף דומה וגם אישיות דומה, לפחות כמו שאני זוכר את שניהם בצעירותם: מופנמים, אינטליגנטים, מלאים עוצמה, מלאים עדינות.
כואב לשמוע על פטירתו של כל אדם שהכרת וחיבבת. זה כואב הרבה יותר כשאתה עוצם את העיניים ורואה ברוחך את ליובין מהתיכון, מתבדח ומחייך עם חבריו לקבוצה על מדשאות בליך, נראה כאילו אין דבר בעולם שיוכל להכניע אותו. יהי זכרו ברוך.
