"ב־7 באוקטובר הייתי בבית ושמעתי פיצוצים חזקים. אמרתי לטל, אשתי, שזו ארטילריה ושזה נשמע מאוד חריג. אני שומר שבת, פתחתי את הטלפון וראיתי את הטנדר הלבן המוכר, ושם הבנתי שקורה משהו אחר".
רס"ן דוד שראל הרים מיד טלפון לשני חברים, מג"ד 51 מאיר אוחיון ומג"ד 13 תומר גרינברג. "אוחיון ענה לי ואמר שהמצב קשה, שאין יישוב באוגדת עזה שלא נחדר, שיש עשרות חיילים הרוגים. הוא שלח לי מיקום כדי שאחבור אליו, ירדתי למחסן להוציא את האקדח, השארתי את הילדים אצל השכנים כי גם טל הייתה צריכה להתייצב, נתתי להם נשיקה ויצאתי לדרך. בתשע בבוקר הגעתי לצומת אורים ושם ראיתי קצין בדרגה בכירה מאוד שאי־אפשר לזהות אותו. אז נפל לי האסימון".
שראל היה בן 18 וחצי כשאחיו, רס"ן בניה שראל ז"ל, מפקד סיירת גבעתי, נהרג במבצע צוק איתן. "אנחנו ארבעה בנים, וכולנו היינו עכשיו בתוך עזה", הוא מספר. "יש לנו הורים מדהימים, ולא לשרת או לא להילחם זה בכלל לא אופציה עבורם ועבורנו. זה משפט קשה להגיד, אבל גם אם אני צריך לשלם במחיר חיי, אין מה לעשות. הארץ הזאת היא שלנו והיא ראויה לכל מחיר, כבד ככל שיהיה. אני מעדיף שזה יהיה אני ולא שילד בן שלוש בעוטף יישאר יתום".
שראל בן 28, נשוי לטל, אחות במיון בסורוקה, ואב לרותם ואורי. הוא גדל בסיירת גולני, עד לתפקידו האחרון כמ"פ באגוז לפני שהתחיל ללמוד לתואר שני במשפטים בבר־אילן בתכנית אופק הצה"לית שמטרתה לשמר את המרכיב האיכותי של הקצונה הקרבית לשירות קבע בצה"ל גם באמצעות לימודים גבוהים.
אחרי שהתחיל את המלחמה בלי תפקיד מוגדר, בתוך עזה הוא מונה לסמג"ד 13, הגדוד שאיבד את המפקד הנערץ סא"ל תומר גרינברג באירוע קשה שבו שראל נלחם לצידו. "אני ותומר מכירים שמונה שנים", הוא משתף. "הוא היה מ"פ ואני הייתי צוער לקראת סוף קורס בה"ד 1 בגפן. נכנסתי להיות מפק"צ אצלו בפלוגה ומשם רצנו יחד. היינו בקשר מאוד קרוב וחברי. הוא היה אדם מאוד מיוחד, מאוד צבעוני, עם גאונות טקטית וכריזמה שצריך ללמוד עליה בבתי ספר למנהיגות בעולם".
כמעט עשור אחרי שאחיו נפל, שראל עדיין מוצא מקומות שבהם הותיר את חותמו. "בניה מהווה השראה להמון אנשים. אמא שלי קיבלה ווטסאפ מקצין שאומר שהספר של בניה הציל לו את החיים במלחמה הזאת ושהוא שואב השראה מהקרב שלו. גם קיבלנו רשימה של ספרים שלוחמים אוהבים לקרוא בעזה, והספר שלו במקום השני. פגשתי פקודים שלו, ויוצא שכמעט כל יום אני מקבל סוג של דרישת שלום ממנו".
בשבוע שעבר שראל והגדוד יצאו מעזה "בתחושות מעורבות", הוא אומר. "עשינו שם מה שאף צבא מערבי בעולם לא הצליח. כל מדינה שנכנסה לתא שטח כזה כמו עזה שקעה בבוץ, וישראל הצליחה במה שאחרים כשלו. יש פגיעה אנושה בטרור, אבל מצד שני המשימה לא הושלמה. יש 136 חטופים שצריכים לחזור הביתה ועוד הרבה מחבלים שצריכים למות. כולם מוכנים להיכנס שוב, הלוחמים אריות ונעשה מה שצריך עד הניצחון, עד שילדים ישחקו בשדות, שאמא תלך בנחת בכפר עזה עם עגלת תאומים, שלא יישמעו אזעקות. נביא את השקט האמיתי, לא כקלישאה".
בינתיים, עד להשלמת המשימה, החטיבה החומה הצליחה לסגור חשבון עם שכונת שג'עייה. "תומר לא לבש מדים טקטיים עד שנכנסו לשג'עייה", מספר שראל. "הוא אמר שבשבילו זה יום חג ועלה על טקטיים. חטיבת גולני שילמה מחיר כבד שם, אבל בראייה רחבה לא נשארה שם אבן על אבן, השמדנו תשתיות ומחבלים ופגענו גם במורל, כמו הפלת האנדרטה בכיכר הנגמ"ש. הגענו למקומות שלא חשבנו שניכנס אליהם ונתהלך בהם בחופשיות, וזה הניצחון. חייל עם מדי צה"ל במקומות כאלה, מתפלל תפילת שחרית בלב מעוז חמאס, במקום של רוצחים שפלים, אנסים נתעבים, זה ניצחון. עם ישראל הוא עם של מנצחים".
