"איזה הרכב מוזר של אנשים", אני חושבת ומניחה את תיק הים שלי על החול. בדרך כלל, רק אורי אחי ואני הולכים לחוף הזה. זה מועדון החורף הפרטי של שנינו, קמים מוקדם בבוקר בשבת, עולים על האופנוע, תמיד מכריחים את עצמנו לקום ולשחות במים, לא משנה כמה הם קפואים. רן אף פעם לא בא איתנו, הוא סובל מדלקת פרקים ושונא קור ברמה שהוא ממש לוקח את חודש ינואר באופן אישי. בכל פעם שאני יוצאת לים הוא מסתכל עליי ממקומו החמים מול התנור. "שני האחים הסיביריים המשוגעים שוב יוצאים לשחות במי קרח", הוא אומר, "רק אל תחבקי אותי עם בגד הים הרטוב שלך כשתחזרי".
אבל באותה השבת קמנו ליום שמש יפה ובהיר של חורף. ורן אמר, "אולי גם אני אבוא הפעם. אולי זה יצליח להוציא אותי קצת מעצמי". בחודש וחצי האחרונים הוא עובר את אחת התקופות הכי קשות בחיים שלו, אסור לי לפרט למה כי זה הסוד שלו. הוא כבר הצהיר שבתקופה הקרובה הוא עומד להיות בן זוג איום ונורא שלא נותן לי כלום ואני מקבלת את זה, אבל קשה לי לראות אותו סגור ככה, בצינוק האפור של הדאגות הפרטיות שלו, ולא משתף אותי. והנה, הוא פתאום מביע רצון להיות בחברתי קצת, ואני כל כך שמחתי שנעמדתי ליד השיש והכנתי הר של סנדוויצ'ים מחלה שלמה בשבילו. אחרי זה שלפתי את התרמוס הכחול מהארון. הוא מזכיר לי את זה שהיה לאבא ואמא שלי כשהם היו לוקחים אותנו לטיולים בשמורת הבונים וביערות הכרמל. תמיד בדרך אמא שלי הייתה שולפת את תרמוס הפלסטיק מהתיק שלה, והאוטו היה מתמלא בריח של נס קפה עלית.
מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם עכשיו ולא להיות אישה מבוגרת בתוך המלחמה הזו. לשמוע שוב את הרדיו שמנגן "על בטוח - מדי שבת בעשר" כשהמכונית מתפתלת בכבישי בית אורן. לראות את שני ההורים שלי, יפי תואר ומאוהבים. ואני יודעת, אי־אפשר לשחזר את זה. לא את הטעם הזה של הקפה מהתרמוס, גם לא את הדרך שבה אבא שלי היה שם לאמא שלי יד על הירך בעוד אנחנו הילדים צורחים "איכס, אבא" במין גועל שמח כזה. ובכל זאת, כשאני אורזת את התרמוס הכחול אני מתרגשת. תרמוס בשבילי זה חגיגי.
דקה אחרי שהעמדתי את הקפה החברה הכי טובה שלי סימסה לי, "אולי בא לך לצאת איתי לטיול קטן בטבע?" גם זאת הייתה הפתעה, כי הבסטי שלי ואני כמעט אף פעם לא נפגשות בוויקנד. החצופה הזו צעירה ממני בשבע שנים, מה שאומר שלא רק שיש לה עור פנים פי מיליון יותר יפה משלי, היא גם עדיין מטופלת בשני ילדים קטנים. אז בשבתות אני בדרך כלל בעיסוקי הפנסיונרים השקטים שלי, והיא מעסיקה את ילדיה בכל מיני זוועות כמו "חוות האלפקות והתותים של דוד אריה במושב יציץ". אבל באותה השבת האבא של הילדים לקח אותם לסבתא, וכשהיא סימסה לי ישר הזמנתי אותה לבוא איתנו. חשבתי שזה מוזר, כי זה ממש לא מתאים לבסטי שלי, שהיא עצמאית כמו רוח הצפון, לרצות להיות עם אנשים בשבת הפנויה שלה. וחשבתי שזה סוג של קריאה כזאת מתוך הערפל של המלחמה והדיכאון, בואי נהיה ביחד, בואי ננסה להמיס את הבאסה בדבר היחיד שיכול למסמס באסה: קצת קשר אנושי.
כשהגענו לים נהייתי קצת מבולבלת. מצד אחד, כל האנשים שאני אוהבת בעולם הזה התכנסו פה איתי, זה כזה משמח. מצד שני, כולם היו כל כך עצובים. איכשהו כמעט כל עונג שאנחנו מנסים לחוות עכשיו מרגיש כמו איזה הדהוד תפל של החיים הקודמים. ולא שאני לא מנסה, כמעט כל בוקר אני מנסה לשלוח לעצמי כל מיני הזמנות לחזור ולחיות שוב. חושבת שאולי אלך לטעום את הגלידה המדוברת של אייל שני בפארק המסילה. ואז אני נזכרת בזוג ההורים השכולים שישבנו מולם השבוע, איך הם דיברו על הבת שהלכה להם במסיבת נובה, ופתאום נשמעה דפיקה בדלת ומישהו עמד שם עם חבילה - מין סוכך זכוכית מתקפל שהאמא הזמינה כדי להגן על נרות הנשמה מהגשמים והרוחות. "היא קונה בית קטן בשביל נרות נשמה", אני חושבת, "ואת תלכי להתלבט בין גלידת מרווה לגלידת אורז שרוף?"
אז אני יושבת על החול ולא יודעת מה לעשות, איך להרים את מצב הרוח. "לאן ניסע בקיץ הקרוב?" אני אומרת, כי זה תמיד היה המשחק בחבורה שלנו. היינו יושבים ומפנטזים על חופשה בווייטנאם או בכפרים הקטנים של ספרד. ככה העברנו את החודשים הקשים והאפורים של החורף פעם. בפנטוזים על בוא החום, על זה שאוטוטו הקיץ. "אולי מחוז אמיליה רומנה באיטליה?" אני אומרת, אבל אף אחד לא עונה לי מרוב שזה פשוט לא מגרה עכשיו. לא בא לנו על איטלקים מנותקים עם הריהוט המצועצע שלהם ועניבות הגוצ'י. ובכלל, כמה אפשר ליהנות עם אנשים ששוקדים חמש שעות על מנת פסטה כאילו שזה מה שחשוב, הקנלוני, ולא מה שחמאס עשו לילדים? מצחיק, כל ילדי הפרוגרס סגולי השיער האלו חושבים שעזה היא בית הכלא הפתוח הגדול בעולם, אין להם מושג שהיו בה קונדיטוריות מפונפנות ומלונות פאר ואחוזות שלא היו מביישות את הקרדשיאנז. אבל האמת היא שמאז המלחמה ישראל היא שהפכה לבית כלא, ומה שמחזיק אותנו בפנוכו זה לא שער; זו סתם תחושה כזו שלא, אי־אפשר עכשיו להיות אפילו שנייה אחת ליד מישהו שלא מבין. לא רוצה לשמוע את דעתו של אף אנגלי שמעריץ את ג'רמי קורבין האפס, גם לא לשתות קפוצ'ינו אורגני שהכינה איזו דנית מנותקת שחושבת שכאפייה אדומה־ירוקה זה אביזר לוחמי חופש מגניב.
"מה רע פה?" החברה שלי אומרת, "האמת? הכי בא לי לנסוע איתך לאילת במרץ, ניקח איזה חדר קטן ותוכלי לרבוץ בחוף הדרומי". "כן", רן אומר, "לא בא לי בתי קפה ולא ברים, רק טבע. את יודעת שגיליתי שיש יער ממש יפה באזור ראש־העין? אולי ניסע לשם ביום רביעי?" שניהם מפתיעים אותי, כי זו הפעם הראשונה בשבועות האחרונים שאני פתאום שומעת בקול שלהם התלהבות מסוימת. ואני מבינה אותם, כי פתאום ממש בא לי שאיך שיבוא האביב, נצא כולנו לאיזו חופשה בחוצה ישראל או בנגב. תמיד חשבתי שהארץ שלנו היא קטנה וצפופה, והאמת, גם מכוערת. אף פעם לא הבנתי למה ישראלים מגיעים למקום רביעי במדד האושר. כי ממה הם כל כך מבסוטים? מחצי קילו תותים ב־40 שקל? מנחלים פצפונים ועכורים בגולן שמזכירים לי מים של ספונג'ה ושתמיד מתחרים עליהם מיליון מטיילים?
עכשיו כשאני נזכרת בזה, רן דווקא כן היה איתנו בחוף הזה קצת לפני 7 באוקטובר. ישבנו כולנו וקיטרנו על זה שהמים מלוכלכים נורא, מלאים בעטיפות של חטיפים ובכל מיני גושים חומים. והנה, הים היום אותו הים, קודם נכנסתי לשחות ותוך שנייה מצאתי את עצמי הודפת שתי עטיפות ומשהו שמנוני ועגול שהרגיש לי כמו סיליקון לשדיים. ובכל זאת, זה לא הזיז לי, הרגשתי את הקור המקפיא, התפעלתי מהצבעים הירקרקים במים. אפילו הבומים העל־קוליים שלא הפסיקו להרעיד את כל החוף לא הטרידו אותי. "זה מעזה?" שאלתי את אחי וכשהוא הינהן נרגעתי. כן, זה לא נורמלי לשבת בחוף הים ולשמוע הפצצות ומטוסים ורעשים של מלחמה שמגיעים עד לכאן, אבל אני מבינה את זה. אני חלק מזה. עדיף לשחות בים שלך ולשמוע בומים מאשר להתפרקד על איזו מיטת שיזוף בריביירה הצרפתית. כשהכל מבולבל וכאוטי ונורא את כמהה לחיבור, כמהה לקשר. טוב לי לשכב פה ליד האנשים שאני הכי אוהבת ולא מזיז לי שיהיה צבע אדום בזה הרגע. אנחנו כבר אחרים, התחזקנו. בשלושה חודשים נהיינו פטריוטים קשוחים שיושבים בחוף שלהם ולא יזוזו סנטימטר כי יש יום שמש נהדר, ושרק ינסו לשבור אותנו עם טילים. החוף הזה הוא אולי לא בורה בורה, אבל הוא שלי.
פעם גם הייתי מתרגזת מזה שהים היה מלא בבני עמי המעצבנים. הנה, האבא הזה עם הספידו? הוא בטח עוד ישראלי דביק וחובב קִרבה שעוד שנייה מקים לי מאהל שלם מטר מהפופיק שלי. הבלונדינית הממושקפת שמטיילת עם הטוי פודל הגזעי? עוד שנייה היא הולכת לעבור לידי ולהגיד, "אני מאוד מקווה שאתם עומדים לאסוף את קליפות התפוז האלו כשתסיימו". אבל עכשיו אני מסתכלת על הישראלים שהולכים על החוף בקבוצות ויודעת עליהם דברים אחרים לגמרי. אני יודעת שאיך שהמלחמה התחילה הם כולם התנדבו תוך יומיים לצאת לקטיף או לארוז בגדים למשפחות המפונים בהאנגר. כי זה מה שהבנתי שיש לעם שלנו, חמלה. פשוט חמלה וערבות הדדית מהסוג שגורם לנו להסתער על כל משפחה שזקוקה, או להתארגן ולהרים וויקנד מפנק לניצולי מסיבת נובה. נכון, אנחנו הישראלים מכורים לשיח השנאה שלנו ומפקיעים מחירים ויש לנו פתיל קצר שגורם לנו להתנהג נורא בתור בדואר. אבל מתחת לזה אנחנו פשוט כאלה, רחמנים בני רחמנים.
עכשיו רן נרדם בשמש. המון זמן לא ראיתי אותו ישן בשקט, לא מאז שקרה לו הדבר הרע ההוא. "הכי אני אוהב לישון שנת המיה", הוא אמר לי פעם, "שנת המיה זה כשיש עוד אנשים לידי בבית. הם מדברים ברקע כשאני ישן ואני שומע את ההמיה של הקולות שלהם. אני אוהב לישון כשמישהו מבשל במטבח ואני שומע מתוך חלום את הרעש של הטיגון, או כשאת עוברת ומניחה עליי שמיכה כי את דואגת שקר לי. ככה אני מרגיש הכי בטוח, כשיש אנשים בבית ששומרים עליי בשנתי".
אולי זה מה שקורה לי עכשיו עם האהבה המחודשת הזאת למולדת שלי. כי לא משנה כמה אני עצובה ומפחדת ומרוסקת מהנופלים ומהאסונות והחטופים, אני תמיד יודעת שיש לידי עוד אנשים, בבית שלי. עוד ישראלים שמסתובבים מטר ממני, מדברים ומרגישים בדיוק את אותם דברים שאני מרגישה. לידם אני יכולה לעצום עין בשקט. והכי חשוב, ההמיה שלהם מובנת לי. אני יודעת למה הם דומעים כשהם רואים את עידן עמדי משתחרר מבית החולים, ולמה הם לא יירגעו עד שיקימו קרן שמטרתה לממן לאביגיל עידן את הלימודים באוניברסיטה. אני שוכבת מתחת לשמש החמה ומותחת את הרגליים שלי עד הסוף. הן מרגישות כל כך ארוכות בתוך החול. כמו שורשים.
