ההודעה הקשה מכל / "עדיין לא הודיעו כלום?" אמרה לי ביום שלישי בבוקר בדאגה, שעה לפני ה"הותר לפרסום" הנורא. זה קרה אמנם כבר כמה פעמים בחודשים עמוסי נהרות הדמעות האלה. אבל כשהכתבים הצבאיים אמרו בערב בטלוויזיה: "קרבות עזים מתחוללים בחאן־יונס", זה תורגם מיד על ידינו להרוגים ופצועים בכמות גדולה וכואבת. וגם עיניה של יונית, שתמיד מסגירות משהו, אמרו הכל.
שמועות הן עצב גדול, אמא. וכשהן הפכו למציאות בבוקר יום שלישי לא ידענו שוב את נפשנו מרוב האבל הכבד שנפל על הארץ נוכח כמות ההרוגים הבלתי נתפסת. הגשם החל לרדת, וצריך היה לאסוף כוח כדי לבכות את נהר הדמעות הזה שהציף את הארץ ואת כולנו.
למול עיני החטופים / הבטתי בתמונות ההרוגים שוב ושוב. מיטב גיבורינו.
ובשבת שעברה עצרתי עם אופניי לפתע בכיכר המדינה בתל־אביב והבטתי שוב בתמונות, והפעם בתמונות החטופים הענקיות שנפרסו שם כבר הרבה זמן, לאורך הכיכר שבה בונים מגדלי ענק. היה איזה דיסוננס בין המגדלים הנבנים לבין הפנים, העיניים, השמות.
וכשנעמדתי מול השלט הענק עם התמונות שהקיפו כיכר שלמה, עברתי תמונה־תמונה והפנמתי אותם מחדש. או בשפה של היום "הסנפתי אותם, נשמתי, התחברתי אליהם", כן, מחדש כי כך צריך. כל יום מחדש.
ויודעת מה, אמא? שוב אלה לא היו "החטופים", אלא "האנשים" וכל מה שחשתי כלפיהם במרחק נגיעה מעיניהם, מפיותיהם, מהתסרוקות שלהם, אפילו מאיזו חולצה לבשו ביום הצילום של התמונה הזו שברור שלא התכוונה להיות מעולם מיועדת לפוסטר החטופים. תמונה רגילה. שהגדילו אותה, רשמו את שם החטוף או החטופה וזהו.
דמעות חנקו את גרוני כל השבוע. המושגים חברות, רעות, ערבות הדדית הציפו אותי. להיות מוקסם מאדם בשניות זו תכונה שדורשת המון חמלה והכלה. וזה מה שהרשיתי לעצמי ברגעים האלה מולם.
רציתי לצעוק, אבל שתקתי, כי ככה זו שתיקת האדם הכואב. אחר כך נסעתי מהתמונות, אבל כולם היו שוב בתוכי.
פסנתרו של יאיר / הרשו לי שנייה אחת לחזור בזמן. בימים אלה מלאו 80 ליאיר רוזנבלום (לו היה חי) ואני התמלאתי זיכרונות מהימים שמלבד היותו מלחין פנומנלי בשנות ה־60 וה־70 היה גם המדריך המוזיקלי שלי בלהקת חיל הים שבה שירתי.
שרתם את "חסקה" בלהקה? היו שואלים אותי לא פעם אנשים שלא התמצאו בתולדות הלהקות הצבאיות. אז לא שרנו "חסקה" (זו להקה אחת אחרינו), אבל מה שכן, לפחות יצא לי לשיר בטנורים הגבוהים שליוו בקולות בוכיים כמעט את רבקה זהר בשיר "מה אברך" שיאיר הלחין למילים של רחל שפירא על הנער שנפל בקרב ונהיה מלאך. רק ש"מה אברך" היה רק שיר אחד בין עשרות שירים ישראליים שמחוברים להוויה שלנו שעברו תחת פסנתרו של יאיר, שאני זוכר אותו, עם הישיבה החצי־צדדית מול הפסנתר והסיגריה הנצחית שלא משה מפיו.
יאיר רוזנבלום עבד עם רוב הלהקות הצבאיות הבכירות באותה תקופה, בצמוד לבימאי דני ליטאי, וכך הלחין אז את "שיר לשלום", "גבעת התחמושת", "שייפתח עליי", "שלווה", "מסביב למדורה", "אנשי הדממה", "על כפיו יביא", "ליל חניה" ו"הבלדה על חדווה ושלומיק" עם השורות האלמותיות: "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים / מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים?" ועוד ועוד.
יאיר נזף בנו, ריתק, הפריח עיגולי עשן, הכשיר את הדור ההוא של הבמה הישראלית, ריגש עד שמת יחסית צעיר מאוד. בגיל 52.
אז חיפשתי שיר אחד שמתאים לשבוע הזה, לימים האלה, למרות שנכתב לפני 50 שנה, והנה מצאתי. והרי לפניכם ארבע שורות מהשיר הארוך יחסית "הייתי נער" שמסכם את ימי הנעורים שהלכו בבת אחת ושאת מילותיו כתב דוד עתיד:
"היה לי נער מאוהב היה לי נער/
צלול היה קולו צלולות היו עיניו/
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער/
אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
הלהבה של לאונרד כהן / ספרו החדש של לאונרד כהן, "הלהבה" שמו, הוא אוסף שירים, אבל בעצם אוטוביוגרפיה. וכשביקרתי בו (כקורא) השבוע חשבתי, מעניין מה היה חושב היהודי העתיק והחכם הזה על מה שקרה לנו, נוכח גלי השנאה אלינו בעולם, כולל בקרב יהודים פרוגרסיביים עאלק. הרי הוא היה הזמר היחיד מחוץ לארץ שהתנדב במלחמת יום כיפור להופיע בפני כוחותינו.
המשורר היהודי־קנדי המרדן הזה כתב שורות נפלאות בספר שאני קופץ בין שורותיו כארנב קטן. הנה למשל: "איש זקן מספר לחבר שלו (בטלפון) שהוא עומד ללכת לבית הכנסת באותו הערב. זהו בית הכנסת שירד מגדולתו בשכונה עוינת... המתפללים זקנים, התפילות נאמרות עם טעויות".
או: "מחופש לאחד שחי בשלום, רצתי אל הגבול, למרות שכל חלקיק בליבי, בער מתשוקה ובלבול" (אוי, כמה מתאים).
ולאנשי "הכוכב הבא" כתב לאונרד: "אני לא זה שיחליט מי יכולה או לא להיות זמרת, אלוהים יודע שההמלצות עליי לא יצאו מגדרן, היה לי פשוט מזל".
ולבסוף, לכל שוחרי הוויכוחים בינינו שעלולים להכות בנו שוב: "תיאלצי לחכות, אם את מחכה לוויכוח איתי, תיאלצי לחכות עד שזה ייגמר ויסכינו חיי עם מותי".
האהוב האחרון / היה לי בכל זאת רגע אחד משמח בשבוע הקשה והנורא הזה, כשעידן עמדי, חברי האהוב כאח לי, סימס לי סוף־סוף וכתב שניפגש כבר בביתו, כי הוא עומד להשתחרר בקרוב מבית החולים. כמו זמר אל זמר, מיד דמיינתי אותנו לוקחים גיטרה (אני אנגן - אם קשה לך, עידן) ושרים שוב את "אחים" שהקלטנו בזמנו עם השורה המסכמת בשיר "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נהיה, ודאי עוד נהיה". וכיוון שעוד נכונו לנו ימים של מאבק מלחמתי אזרחי בכל הפרמטרים האפשריים בואו ננגן בעצב בשבוע הזה במקום לריב בכעס.
ואסיים בשבוע האבידות הנורא הזה בציטוט מלאונרד על מישהי שאבלה על אהובה, ויש כאלה המון בזמן הקשה הזה: "נוסעת בכבישים בלי סוף, היישר בדרך הפתוחה, אבל אתה אהובי הראשון והאחרון, אין אף אחד אחריך".
זה נהר הדמעות שלנו, שאין לו סוף.
