אם הבן שלי היה, חלילה, נופל בעזה.
אם היה, חלילה, נפצע קשה ומת מפצעיו.
אם היה חוזר בארון, או באלונקה, מכוסה בדגל ישראל.
אני מניח שהייתי משתף פעולה עם כל הגורמים הרשמיים – בעיקר כי לא היה לי את הכוח הנפשי שלא. הייתי מכניס הביתה את קצינת הנפגעים חמורת הסבר והפמליה שאיתה. הייתי יושב שם על הספה ושומע מהם את נסיבות המוות. הייתי מניח להם לחבק אותי ולדמעותיי לזלוג. הייתי מגיע לטקס הצבאי, נושא את ההספד שהכנתי, מקבל את ההערכה הרגשית המוכנה מראש שהמדינה הייתה מעניקה לי; הטקסים השנתיים, הסרטונים עם הרקע השחור, הרשימות הממלכתיות. הייתי מרכין ראש.
בזמן שמה שבאמת הייתי רוצה לעשות זה לצרוח עליהם "תעופו מפה! תעופו לי מהבית! אל תתקרבו אליי יותר אף פעם!" ולטרוק את הדלת. לסרב לקבל כל שיחת טלפון מגורם רשמי או ממלכתי כלשהו ולקבור את הילד בעצמי. לכתוב על המצבה משהו אמיתי, משהו אישי, משהו שאומר:
כאן שוכב הבן שלי, שנהרג במלחמה צודקת שמטרותיה הסופיות והיום שאחריה מעולם לא הוגדרו באמת, מסיבות פוליטיות מצחינות; שנשלח אליה על ידי ממשלה קיצונית וכהניסטית שעסוקה רק בכסף ובפופקורן ובשרידותה; שהוקרב על מזבח הזיות גדוּלה, השמדה, גירוש, סיפוח או כל חלום צמוד קרקע אחר שאורית סטרוק חלמה הלילה ועכשיו כולנו צריכים לממן.
כאן שוכב הבן שלי, שנהרג במלחמה שאין מוצדקת ממנה במסגרת זכותה וחובתה של ישראל להעניק לאזרחיה ולעם היהודי מדינה בטוחה וריבונית, ובמלחמה שאין מיותרת ממנה במסגרת זכותו של בנימין נתניהו לכהונה נצחית ולחמיקה תמידית מאחריות כלשהי למשהו בכלל.
כאן שוכב הבן שלי, שמותו הוא גט הכריתות שלי מהמקום הזה, כי המקום הזה – שתמיד אכל את יושביו, אבל גם האכיל אותם בדרך שהיא רק שלו ושלהם – לא מוכן לעשות יותר שום דבר מלבד לשלוח את ילדיו לשדה הקרב, ועושה קרוב לכלום כדי למנוע מהם לשלוח בבוא העת גם את ילדיהם לשדות קרב.
כי יש למקום הזה צבא שממלא את כל תפקידיו – ועוד כמה – אבל אין למקום הזה דרג מדיני או ממשלתי ראוי שממלא אפילו אחד מתפקידיו. יש רק אדישות וזלזול ביום טוב, וזדון, פחדנות, שחיתות וריקבון בכל יום אחר.
כאן שוכב הבן שלי, שנשלח אל מותו על ידי מנהיגים (כחכוח, כחכוח) שלא ראויים לעשירית מזה. ועל ידי ציבור שאולי ראוי לזה, אבל גם בחר במנהיגים כאלה. ועכשיו הֱיו שלום, ולכו חפשו אותי בוכה אוקיינוס של דמעות במקום שיש מולו איזה אוקיינוס.
כן, אני יודע, זה כיתוב קצת ארוך למצבה. בטח הייתי חושב על נוסח מהודק יותר.
מצד שני, אם המדינה משלמת על המצבה, אולי הייתי הולך על הטקסט הזה במלואו ואפילו מוסיף כמה ד"שים.
אבל עזבו; למה אני מנסה להקליל? מה הטעם לנסות להקליל אחרי שבוע רע ונורא שבו נהרגו לפחות 21 חיילים שהם תמצית כוחה וחיוניותה של ישראל באירוע טרגי בודד במסגרת שלב ה... לא יודע איזה שלב, ולא יודע אם מישהו בממשלה יודע או מעוניין לדעת או בכלל לחשוב קדימה על משהו כמו "השלב הבא" של המלחמה.
זו מלחמה קריטית, כולנו מבינים את זה. כולנו יודעים שתמו ימי ה"הכלה" ו"ניהול הסכסוך" וכל אשליה אחרת שמכרנו לעצמנו – או שמכרו לנו – ושלא נוכל לסבול לרגע אחד נוסף את חמאס וחיזבאללה על תקן השכן שלא ישן, ושמוכרחים להעיף אותם מהבניין או לחלופין להפיל אותו עליהם.
וכולנו מבינים, או אמורים להבין, עוד משהו: שצה"ל הוא לא כל יכול. הוא יכול הרבה, אבל הוא לא גיבור־על ולא יכול לעשות את הדבר הבסיסי הזה שגיבורי־על עושים: הוא לא יכול להחזיר את הזמן לאחור.
הוא לא יכול להחזיר את 7 באוקטובר להיות 6 באוקטובר. הוא יכול רק להילחם על היום שאחרי 7 באוקטובר. על העתיד. על היום הבא.
ולא יהיה היום הבא עד שהדרג המדיני יגדיר אחד. אבל לדרג המדיני זה לא דחוף, כי הדרג המדיני יודע שבשבילו – פוליטית, מפלגתית, ציבורית – אין יום כזה. אין עתיד – לא יכול להיות עתיד – למי שאחראי, גם אם יתנער מכל אחריות, ל־7 באוקטובר.
ובסוף, מלחמות שוות משהו רק אם מגיע היום שאחריהן. העתיד הטוב יותר או התקווה לכזה. הבנייה מחדש. ההמשך. השגשוג שאחרי ההרס. הדור הבא. ואם אף אחד ממובילי המלחמה לא מעוניין בשום דבר מכל אלה, המלחמה היא לא יותר ממלחמת נקמה, מלחמת דת, מלחמת התשה; התשת האזרחים הטובים ביותר, אלה שמקריבים למענה הכל.
אז מוכרים לנו שיש מטרה סופית למלחמה – "מיטוט חמאס" ו"ניצחון מוחלט" – אבל בואו; ברור לכולנו שלא יהיה במלחמה הזו רגע אחד מסוים שבו צה"ל ינצח באופן מוחלט, ואיזה דובר חמאס שפנפני יגיח מחור באדמה עם דגל לבן ויגיד: "חבר'ה, מוטטתם אותנו, אנחנו ממוטטים, זה רשמי, אין אותנו יותר, אני האחרון, באמא, קחו אותי איתכם".
לא יקרה.
מה שיקרה זה שיגיע רגע שבו יוחלט שעשינו מספיק כדי להגיע לאיזו הסדרה חדשה בשטח, וההסדרה הזו תצא לדרך, והמתים יישארו מתים, והמשפחות יישארו שכולות – כפי שיישארו ישראל הכי יפה ואמיצה מבלי שמעולם ביקשו להיות – ואנחנו נגיד שניצחנו, אבל נסתובב עם הראש באדמה כי נדע את האמת הקשה ואת המחיר הנורא. וממשלת ישראל תגיד "עכשיו זה לא הזמן" למה־שזה־לא־יהיה שהציבור ידרוש ממנה (אחריות, מישהו?).
אז תאשימו אותי בתבוסתנות, בשמאלנות, בתקשורת שלא נותנת לצה"ל לנצח, בכל המנטרות האלה שלא מבינות שאני לא. אף אחד לא. כולנו באותו צד עכשיו: הצד של ישראל – המדינה שלא אמורה לקבור בנים ובעלים למען שום מטרה שאינה עתיד טוב יותר בשבילה, ובטח לא בשביל אף פוליטיקאי או סידור פוליטי.
אבל אחרי השבוע האחרון, נדמה לי שההבחנה מתחילה קצת להיטשטש והאופק רק הולך ומתרחק. וכשהילדה שלי שאלה השבוע: "אבא, המלחמה תיגמר?" הרגעתי אותה שברור שכן, אבל תהיתי איפה – בין מלחמת ששת הימים למלחמת מאה השנים – האירוע הזה יתמקם, כי לא בטוח שיש למישהו שם למעלה לוח זמנים, רצון לסיים מתישהו או מושג ברור מה הלאה. כי עצם התשובה לשאלה "מה הלאה" עשויה להיות פחות נעימה להם באופן אישי.
המלחמה הזו – כמו כל מלחמה – חייבת לבוא עם אסטרטגיה, מדיניות וחזון ליום שאחריה. זה לא באחריות צה"ל, זה באחריות המעסיקים הישירים של צה"ל: הממשלה ואנחנו. בלי הדברים האלה, לא נוכל לקום במצפון שלם – גם אם בלב שבור לרסיסים – ל"הותר לפרסום" של מחר. ולא נוכל להסתכל בפנים למשפחות שהקריבו את הקורבן הבלתי נסבל מכל, ולהגיד להן לפתוח את הדלת בהכנעה לקצינת הנפגעים.
