"רחוק רחוק ומזמן מזמן קרה הנורא מכל, אך הוא שייך לעבר, לא להווה ולא לעתיד".
כאשר פרופ' יעקבה סצ'רדוטי מהמרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט כתבה את המשפט הזה, היא לא שיערה בנפשה שתתרחש מתקפה כמו ב־7 באוקטובר. ספרה החדש, "מה נספר לטף: עיון בספרות שואה לגיל הרך", שיצא לאור לפני מספר חודשים, מתאר את הדרכים שבהן מחברי ספרים אלו מתווכים לילדים את האירועים הקשים שעוברות הדמויות, הטראומות שלהן, כולל המחשבה שאיתה פתחנו – אל תדאגו, זה כבר נגמר ומאוד רחוק מאיתנו. ואז – תופת בישראל.
אבל סצ'רדוטי, שזהו ספרה השלישי, מאמינה כי ניתן לשאוב מהסיפורים הללו השראה לטיפול גם בטראומות של היום, ולתת לילדים אפשרות לעבד את מה שעברה ישראל ועברו בעצמם. "אחרי 7 באוקטובר שמעתי השוואות ליום כיפור, לשואה ולפוגרומים", אומרת סצ'רדוטי, "אבל אני לא אוהבת להשוות. זה היה אירוע נורא בפני עצמו. כדי להתמודד, אני חושבת על דברים שניתן להיעזר בהם, מהם הכלים שנמצאים נכון להיום ברשותנו כדי לעבוד עם הילדים. זה לא עניין של השוואה בין השואה להיום, אלא האופן שבו הילדים בסיפורים שחקרתי התמודדו עם מצבים של קושי, ואיך שמתווכים את הזוועות לקוראים. ההתמודדות היא אותה התמודדות, וצריך לעודד אותה – בריחה מהמציאות באמצעות הדמיון".
איך משיגים את המטרה הזו?
"ברגע שילד בורח מהמציאות, הוא יכול לתקן אותה. הוא לוקח את המושכות לידיים, יש לו פתאום כוח. אם פגעו בהוריו, בדמיון הוא יכול לעשות משהו בקשר לזה. זה נורא יפה. הוא יוצר לעצמו מקום יותר נוח ונעים. גם המשחק שייך לזה – הוא חשוב לילדים בגיל הרך, והם מדברים דרכו ודרך חפצי מעבר. אנחנו חייבים לשים לב למה שקורה במשחקים שלהם, על מה הם מדברים במהלך המשחק, באילו משחקים הם בוחרים. הם מדברים הרבה דרך הבובות והחברים הדמיוניים. אלו דברים שעולים בספרות השואה ופתאום אנחנו רואים כמה הם רלוונטיים. היום זה אותו דבר – המשחקים מדבררים את מה שהילדים לא יכולים להביע באופן ישיר".
סצ'רדוטי, חוקרת ספרות וספרות ילדים, ניתחה במחקרה 33 ספרי שואה לגיל הרך שפורסמו משנות התשעים ועד היום, ביניהם "הדובי של פרד" של איריס ארגמן, "חיבוק של אהבה" של ד"ר גילה מצליח־ליברמן ו"המגירה השלישית של סבא" מאת ג'ודי טל־קופלמן. בשנות האלפיים כמות ואיכות ספרי הילדים על השואה עלתה, אך טראומות קרובות יותר לילד הישראלי כמעט ואינן מטופלות בז'אנר. אחד מאלו שכן יצאו, ושחזר לתודעה לאחרונה, הוא "שירת הטריגר – על צלילים שמבהילים", העוסק בחיים בעוטף בצל האיום. את הספר כתבה לילך קיפניס ז"ל, עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות שנרצחה בשבת השחורה בקיבוץ בארי.
"הלוואי שבעקבות 7 באוקטובר ייווצר עכשיו גל של כתיבה שתפקידה לעזור לילדים להתמודד עם מצבים של קושי", אומרת סצ'רדוטי. "אחרי צוק איתן ממש התחננתי בטור שכתבתי בפני סופרי הילדים שיעשו זאת, אבל רוב הכותבים שפירסמו ספרים על שגרת החיים הזו לא היו סופרים, אלא אנשים שהרגישו שחסרה התייחסות לנושא. בארץ כותבים על שלום, שזה נפלא וחשוב נורא, אבל מאז 'מלחמה זה דבר בוכה' של תרצה אתר שיצא ב־1975, אין לנו ספרות כזו, גם לא כזו שמתייחסת להורה שיצא למילואים או לחוויה הקשה של חיים תחת אש. אין לנו בארסנל ספרים שאפשר להיעזר בהם, ולכן המציאות מכריחה אותנו לחפש חלופות שיסייעו להתמודד עם מצב א־נורמלי, משהו שיהיה קרוב יחסית מבחינה נושאית".
בוודאי יהיו הורים שיתהו מדוע צריך לטפל בטראומה אחת על ידי חשיפה לטראומה אחרת.
"תלוי לאיזה סיפור נחשפים. ההמלצה שלי היא להשתמש בספרי השואה לילדים שראו אור בשני העשורים האחרונים, שם הדגש הוא יותר על כלים להתמודדות, מסרים הומניים. לא מדובר בספרות טראומטית שמדברת על רצח או רכבת לאושוויץ, אלא על היופי שבאנושות ובאדם, חוסן אנושי, הישרדות, חסד, אנשים שלא עמדו מהצד אלא אמרו 'אם אני לא אעשה, מי יעשה?' מה שמתקשר לרוח ההתנדבות של היום. אלו דברים שיכולים לחזק. בחלקם, המילה 'שואה' כלל לא מוזכרת. הם עוסקים בדרך שבה ילדים מתמודדים עם קשיים".
את עוסקת גם ב"גבול הגיל", הרף הרצוי לחשיפה עבור הילד הרך.
"אפשר להקריא להם את הסיפורים הללו כבר מגיל שלוש־ארבע. ילדים הם סופר־חכמים, קולטים הכל, יותר ממה שאנחנו חושבים. אני לא אומרת שצריך לפרט באוזניהם את הזוועות, אבל הם שומעים את החדשות כשאנחנו מאזינים להן, ותשומת הלב שלהם עמוקה. צריך לתווך את זה באוצר המילים שלהם, כי אם לא נעשה זאת, הם ימלאו את החסר בדברים גרועים יותר".
זו משימה לא פשוטה עבור הורה.
"ההורים צריכים ליזום. לפעמים העיניים של הילד שואלות ולא הפה שלו. חייבים להיות רגישים למה שקורה בגן, אם יש רגרסיה בהתפתחות, אם יש ביעותי לילה. אי־אפשר לחכות לילד, זה לא עובד ככה. באמצעות ההתנהגות, כמו חזרה להרטבה, נבין שהם מבקשים מאיתנו עזרה".
מדכדך לקרוא שספרות השואה מונגשת לילד ממקום של כוח ושל התחלה חדשה, ולחשוב על הטראומה שעברו הילדים של היום. ב"סיפורה של לולו – ילדה קטנה בשואה" שאת מצטטת, עליזה טייטלבוים אפילו פונה לקהל ואומרת: "אל דאגה ילדים! לכם לא יקרה דבר כזה ולא דומה לזה!"
"נכון שגם קרב ההישרדות פה מפחיד, אבל גם הוא מגיע ממקום של כוח, כי הילד לומד שאנחנו לא תלויים במישהו אחר שיגן עלינו, יש לו צבא. אנחנו לא מתווכים לו שהייתה פשלה, כי אז באמת נהיה בבעיה, אלא שקרה משהו קשה, אנשים נפגעו ואנחנו עצובים – ורוצים לתת לו רשת של ביטחון. קרתה טראומה, אבל יש מי ששומר עלינו. זה שלנו, זה הסיפור שלנו". •
