הוא רק בן 13, וכבר בגילו הצעיר נחשב לאחת ההבטחות של ענף הטניס הישראלי, ואף מדורג במקום השלישי במדינה בקרב שחקני הטניס בני גילו. עמית קינן עובד מאוד קשה בשביל להגיע לטופ, עם אימונים תובעניים מדי יום כמעט, כולל בשישי־שבת, אז הוא מגיע לבדו למגרש ומתאמן על חבטות הגשה. אבל לא תמיד קל להגיע להישגים וליישם בשטח את התשוקה הרבה לטניס כשאתה תושב אשקלון, אחת הערים המטווחות בישראל, עיר שחוותה פחד גדול ב־7 לאוקטובר לאחר הפלישה הגדולה של מרצחי חמאס ליישובי עוטף עזה.
"באותה שבת קמנו מוקדם בבוקר כי היינו צריכים ללכת לבית של סבתא שלי ולחגוג אצלה את שמחת תורה", מספר קינן, "בשש וחצי בבוקר צפרה האזעקה הראשונה ונכנסנו לממ"ד. אחרי סדרה מתמשכת של אזעקות רצופות ושהייה ארוכה בממ"ד, משהו שלא קרה במצבים קודמים, אבא שלי סיפר לנו שהכריזו על מלחמה".
הצלחת מיד להבין את חומרת המצב?
"לא ממש הבנתי מה המשמעות של כל זה, אבל אחרי ששמענו בום גדול קרוב לבית שלנו, ראינו עשן שחור שהיתמר לשמיים והתברר לנו שהייתה נפילה ממש לידנו, החלטנו להסתגר בממ"ד ולא יצאנו ממנו במשך כל אותו יום. תוך כדי ראינו את החדשות הקשות על חדירות המחבלים לעוטף והבנו שקורה כאן משהו אחר ונורא. זה היה מבהיל".
כשההלם של 7 באוקטובר נגמר וצה"ל החל להיכנס לשגרת לחימה רציפה, הבין עמית עוד דבר לגבי המצב המורכב: שאין סיכוי שיוכל לשחק טניס בסיטואציה הנוכחית, גזירת גורל קשה במיוחד עבור ספורטאי מצטיין שרוצה להתאמן ולהתקדם בענף. "יום אחד הודיעו לנו שמרכז הטניס סגור עד להודעה חדשה, ופתאום קמתי לשגרה שאין בה טניס", הוא נזכר באותה תקופה, "הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה רק לשבת בבית כל היום ולנדוד מהטלוויזיה למחשב. למרות זאת לא ויתרתי לעצמי. התמדתי באימוני כושר ותרגילי כוח בבית. ככה עברו שבוע ועוד שבוע. המצב פשוט היה קפוא מבחינתי".
לאחר כשבועיים מחוץ למגרש, תקופת נצח עבורו, החלו להגיע אליו פניות מחברים בני גילו מכל הארץ, שחקני טניס שאותם הכיר בתחרויות שונות. "התחילו לפנות אליי ילדים מכל המדינה, מקריית־שמונה, נתניה, מודיעין ועוד. כולם הציעו לי לבוא לגור אצלם כך שאוכל להתאמן איתם ועם המאמנים שלהם. זה היה כל כך מרגש. בסוף החלטתי לעבור לגור לתקופה מסוימת אצל חבר בשם רועי שוייר ממודיעין. בהתחלה חשבתי שיהיה מדובר על שבוע בלבד ואז אתייאש ואחזור הביתה, אבל בדיעבד היה לי מאוד טוב במודיעין. הכרתי שם חברים, התחברתי למאמן הטניס במקום, וכך יצא שנשארתי לגור במודיעין במשך כחודשיים, כשבכל הזמן הזה המשפחה שלי ממשיכה לגור באשקלון".
איך הסתדרת במציאות הזאת, כל כך רחוק מהבית? בכל זאת, אתה רק בן 13.
"זה באמת היה די קשה גם לי וגם למשפחה שלי להיות רחוקים אחד מהשני, אבל בגלל שהטניס זה הדבר הכי חשוב עבורי בחיים, החלטתי ללכת על זה. בימי שישי הייתי חוזר הביתה לאשקלון וכבר במוצ"ש הייתי חוזר למודיעין כדי שאוכל להתאמן למחרת".
בחודש שעבר חזר עמית לביתו באשקלון, לשגרת החיים הרגילה של בית הספר ולמרכז הטניס שכה מוכר לו. "זה דבר שמאוד חיכיתי לו, אבל אני יודע גם שלא רחוק ממני מתנהלת מלחמה קשה. זה גם מעציב וגם יש דאגה שהבעיות אצלנו יחזרו".
איך הגעת לטניס מלכתחילה?
"כשהייתי בסביבות גיל חמש־שש אמא שלי חיפשה חוג עבורי. היא ראתה מודעה על חוג טניס והחליטה לרשום אותי. הייתי הולך לאימונים פעמיים בשבוע ואז גילו שיש לי כישרון למשחק והעבירו אותי לקבוצה של מתקדמים. כך, כל פעם קפצתי לקבוצה של יותר ויותר מתקדמים, עד שהגעתי בגיל 10 לקבוצה של השחקנים התחרותיים – וגם שם התבלטתי. בשנה שעברה הייתי מדורג במקום השני בארץ וכרגע אני במקום השלישי, אבל במרחק של ניצחון אחד מלעלות שוב למקום השני". לנוכח הישגיו המרשימים, עמית אף השתתף בשנה שעברה באליפות אירופה לילדים עד גיל 12 כחלק מקבוצה שמנתה את שלושת השחקנים הטובים בישראל.
עד כמה ההורים תומכים בך?
"ההורים מאוד מעודדים ותומכים בי. שני ההורים שלי עובדים כאחים מוסמכים. אבא שלי אח במיון של בית החולים ברזילי. למרות העבודה התובענית שלהם הם לוקחים אותי לכל המשחקים ובאים לצפות בי בתחרויות. אני מאוד מעריך אותם על זה".
יש לך מודל לחיקוי?
"השחקן הנערץ עליי הוא רפאל נדאל (מי שדורג במקום הראשון בעולם במשך 209 שבועות, לא ברציפות, ונחשב לאחד מגדולי שחקני הטניס בכל הזמנים). מבחינתי הוא סמל לעבודה קשה. הוא נתן את כל כולו לטניס וזכה בעקבות כך ב־22 תארי גראנד סלאם. בדומה לו, גם אני עובד מאוד קשה באימונים, משקיע המון, נותן את כל כולי לטניס ושואף להגיע לרמות הכי גבוהות. החלום שלי הוא להביא למדינה כבוד כשאהפוך לטניסאי הישראלי הבכיר בעולם".
בינתיים עמית ממשיך לעבוד קשה על מגרש הטניס ואף לוטש את עיניו לאקדמיות טניס יוקרתיות בחו"ל. "בעוד שנה־שנתיים, כשאגיע לגיל המתאים, אתחיל לבדוק את הנושא יותר לעומק", הוא מבטיח.
מה אתה מאחל לעצמך להמשך?
"במצב שבו אנו חיים היום האיחול שלי הוא לא לעצמי, אלא למדינה. הייתי רוצה שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום ושכל החטופים ישובו למשפחות שלהם במהרה".
