המוזיקאי חיים אוליאל (66), שמתגורר סמוך למשטרת שדרות, היה בבית בבוקר 7 באוקטובר כשחמאס החל את מתקפת הטרור במטח כבד של טילים. "פתאום התחיל בליץ", הוא משחזר. "הבנתי שזה משהו לא סביר".
"אנחנו יותר מ־20 שנה חוטפים קסאמים ויודעים איך זה נשמע", ממשיך אוליאל, יליד שדרות ומי שהביא אותה למרכז התרבות הישראלית עם להקת "שפתיים", "בתקשורת דיווחו על חדירה של מחבלים ופתאום שמעתי יריות. תחנת המשטרה נמצאת ברחוב הראשי אחרי הבית שלי, שמעתי משם קרבות ירי ואז האינטרנט נפל. הצצתי מהחלון וראיתי את המחבלים עם הג'יפ. לא יצאנו יומיים מהבית, אני ואחי ואחותי. פחדנו שיירו בנו. הכל היה בלגן".
אחרי יומיים התפנה אוליאל לביתה של בת זוגו בראשון־לציון, אחד מלפחות 30 אלף תושבי שדרות שנאלצו לעזוב את בתיהם ברגע. רק לאחרונה הוא חזר לבקר בעיר הולדתו, שספגה מכה קשה ב־7 באוקטובר ועשרות שוטרים ואזרחים נרצחו בה, בין היתר בקרב על תחנת המשטרה שליד ביתו של אוליאל.
"בשבועיים האחרונים אני גם מגיע לבית בשדרות", הוא מספר. "אנחנו עוד לא מבינים מה קורה. מצד אחד אומרים צריך לחזור, מצד שני אומרים צריך לחכות. אנחנו מבולבלים כמו שהמדינה מבולבלת. רגל פה ורגל שם. יושבים על הגדר".
העיר, הוא מספר, לא ממש חזרה לעצמה. גם לפי העירייה רק אלפיים תושבים חזרו, והשאר עדיין מפוזרים ברחבי הארץ. "זו עיר עצובה, חשוכה, בלי הרבה אנשים", אומר אוליאל. "גם אם רוצים לקנות משהו לאכול הכל סגור. בחמש בערב הכל סגור כאילו יום כיפור. בקיצור, עצוב. אני מדבר עם אנשים שחוזרים, כל פעם עוד קצת ועוד קצת. יש כאלה שכבר לא יכולים להיות בבתי מלון. נמאס להם. אבל הם פוחדים ויש להם ילדים, ולילדים אין מסגרות. אף אחד לא יודע מה הולך להיות".
כמו אצל רבים בישראל, גם הפרנסה של אוליאל נפגעה בחודשים האחרונים. מי שמשמש לו ולמוזיקאים אחרים צינור חמצן היא עמותת עילם, העמותה לזכויות מוזיקאים מבצעים, שחילקה בימים האחרונים תמלוגים שנתיים בסך כמעט עשרה מליון שקל. מאז פרוץ המלחמה נעצרו או צומצמו משמעותית אירועי המוזיקה והמופעים, למעט אלה שנעשים בהתנדבות בבסיסי צה"ל, בשטחי כינוס ובאתרי המגורים הזמניים של תושבי עוטף עזה והצפון. עד שהמצב ישתנה, התמלוגים הם הפרנסה.
"כנראה נהיה האחרונים שיחזרו לשגרה", אומר בעצב המוזיקאי הוותיק. "החיים חוזרים למסלולם, אבל אלה עבודות שלא דורשות שמחה. אנחנו מופיעים בשמחות ובאירועים, ואני פוחד שלא תהיה מימונה ולא יום העצמאות. אנחנו תמיד האחרונים לחזור להתפרנס ולעבוד. גם כשביקשו ממני להתנדב אמרתי שאני פשוט לא במצב לנגן. כשקריית־שמונה הופצצה הלכנו להופיע במקלטים. הפעם הרגשתי שאני לא יכול להופיע או לעזור. אני בעצמי לא יכול לנגן ולשיר. כל פעם שנגעתי בגיטרה זה לקח אותי למקומות עצובים, והפסקתי".
