יום אחד, אולי בעוד שנתיים, אולי חמש, אנחנו נתפוס את הראש ונשאל: הייתה הזדמנות להגיע לשינוי אסטרטגי, ליצירת ברית אזורית עם מסדרון אדיר מהודו, דרך סעודיה וירדן, עד ישראל ואירופה - ואנחנו, ישראל, אמרנו "לא"? אנחנו התבקשנו לומר (רק לומר!) "שתי מדינות", כדי לממש את ההסכם הזה, ואנחנו אמרנו "לא"? וההסכם הזה היה יכול להכניס את איחוד האמירויות וסעודיה לשיקום רצועת עזה, במקום קטאר וחמאס, ואנחנו אמרנו "לא"? והמגה־דיל שארה"ב כל כך רצתה, היה גם מחזק את הציר הערבי המתון, גם מעניק תנופה כלכלית בשווי אדיר למדינות המעורבות, וגם מחליש את ציר הרשע בראשות איראן. ואנחנו אמרנו "לא"?
אז כן, זה יכול להיות. רק לפני שבוע התבשרנו על יוזמה באותה רוח, של כמה מדינות ערביות ליום שאחרי. ונתניהו, שנמצא על אוטומט של "לא" לכל יוזמה, כבר אמר לא. הוא לא ייתן לאף אחד לסיים לו את המלחמה. זה האיש. בראש ממשלת ישראל עומד אדם שכל המהלכים האסטרטגיים שלו ב־15 השנים האחרונות התבררו ככישלון אחרי כישלון. הוא לא הצליח לעצור את הגרעין האיראני. הוא עצם עיניים מול ההתעצמות המפחידה של חיזבאללה. הוא חיזק את חמאס. הוא אחראי, יותר מכל אדם אחר בצמרת, למתקפת הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל. הוא הוביל את ישראל לשפל החמור ביותר מאז הקמתה. והוא יודע, כמו שכולנו יודעים, שללא הרכבת האווירית של הסיוע האמריקאי האדיר החל מ־7 באוקטובר, ישראל הייתה ניצבת מול האיום הקיומי החמור בתולדותיה. הוא ניצב בפני הזדמנות היסטורית ליצירת תפנית אסטרטגית - גם לצרף את סעודיה להסכמי אברהם, גם ליצור ברית אזורית חסרת תקדים, וגם להחליש את איראן, וכך גם את חמאס וחיזבאללה. והוא אומר "לא"?
יש כאן הזדמנות לראות את האור בקצה המנהרה. אבל נתניהו מתעקש להוביל אותנו לבידוד, לדשדוש, לשחיקה, למלחמת התשה, לשבר כלכלי שישראל לא ידעה כמותו מיום הקמתה, שרק מתווסף לשבר הביטחוני החמור בתולדותיה. אנחנו כבר יודעים שהגישה המתריסה, המתגרה, הלעומתית, רק דחפה את הממשל האמריקאי להסכם גרוע עם איראן. ישראל הפסידה. איראן הרוויחה. אמירת "כן" יכולה למנוע את השחיקה בתמיכה בישראל, שכבר החלה. ההתעצמות של איראן בשנים האחרונות היא גם פועל יוצא של אותה אסטרטגיה מבית מדרשו של נתניהו. אז מה הוא רוצה? להוביל אותנו לעוד כישלון?
מחליף תפקידים
לא, מר נתניהו. אנחנו לא מסוגלים לספוג עוד כישלון אחד. ולא שאתה לא יודע שישראל צריכה לומר כן. אתה יודע. הרי אמרת כן לשתי מדינות ב־2009. ואמרת כן למדינה פלסטינית על 90 אחוז מהשטח ב־2014, בשיחות עם קרי ואובמה. ואמרת כן לשתי מדינות ב־2020, כשטראמפ הציג את חזון השלום שלו, שאתה בעצמך סייעת לנסח. אז למי בדיוק אתה מנסה למכור את הסיפור של "הם יגידו כן למדינה פלסטינית" ואתה תציל אותנו?
כל החששות ממדינה פלסטינית - היו אז כפי שהם עכשיו. אבל אתה בעצמך היית שותף לגיבוש התנאים ואמצעי הביטחון שיקטינו את הסיכון. ועכשיו, על רקע השבר שאליו הובלת את ישראל, ארה"ב מושיטה לנו חבל הצלה אסטרטגי. ואתה יודע, או אמור לדעת, שהחוכמה הגדולה של בן־גוריון הייתה שהוא תמיד אמר כן. ולא רק הוא. ישראל אמרה כן ושיגשגה. המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, וכל אלה שהגיעו אחריו ידעו להגיד רק לא, כולל ערפאת ואבו־מאזן. ישראל זכתה לתקומה ולפריחה, בזכות אמירת הכן. תמיד כן. והפלסטינים חטפו מכה אחרי מכה בגלל אמירת הלא. תמיד לא. אתה באמת רוצה להחליף תפקידים?
העיקר הנקמה
זה היה בשנת 2013. עסקתי באחד, ג'ורג' גאלוויי, שהיה אז חבר הפרלמנט הבריטי. הוא התייצב לאחד מאותם ויכוחים שמתקיימים באוקספורד, כדי להטיף עוד שנאה לישראל. אבל לפתע פתאום הוא קם, כולו נזעם, ועזב את האולם. התברר לו שהיריב, סטודנט צעיר עם מבטא אוקספורדי, הוא בעצם ישראלי. "אני לא מכיר בישראל ולא מוכן להתעמת עם ישראלים", הוא הכריז כשיצא.
ומי היה הסטודנט שהצליח להרגיז כל כך את גאלוויי? אחד, אילון אסלן־לוי, בן למשפחת ישראלים ממוצא עיראקי, שנולד בלונדון, וזכה להשכלה במוסדות יוקרתיים. לוי עלה לישראל, ומאז הוא דווקא מזוהה יותר עם הימין, ואפילו פירסם מאמרים באתר "מידה". אבל כמו רבים אחרים שאינם אנשי שמאל, הוא התנגד להפיכה המשטרית, ורחמנא לצלן, גם היה בין המפגינים נגדה.
בתחילת המלחמה הופענו יחד בערוץ טלוויזיה הודי. לא רק אני, אלא גם מישהו במטה ההסברה, שכפוף למשרד ראש הממשלה, ולא למשרד החוץ, כנראה שם לב לצעיר המוכשר - גם ישראלי, גם אוקספורדי - וגייס אותו למערך ההסברה. בחודשים האחרונים הוא זכה לפרסום משום שהתבלט כדובר היעיל ביותר של ממשלת ישראל בתקשורת הבינלאומית.
לא כל איש אקדמיה ציוני שבקיא בחומר יכול להתמודד עם מראיינים עוינים. לא כל פוליטיקאי דובר אנגלית יודע גם איך להתמודד עם מראיינים כמו כריסטיאן אמנפור ב־CNN. פעם זה היה אחד, בנימין נתניהו, שידע את העבודה. לא עוד. הוא הצליח להפוך לבלתי משכנע. היום ניצב שם נפתלי בנט, שבדרך כלל עושה את זה מצוין. ומבין אלה שאינם פוליטיקאים - נדמה שאילון לוי עולה על כולם.
ישראל מתמודדת בשתי חזיתות. הצבאית והבינלאומית. פעם ועוד פעם נחלה ישראל הישגים בראשונה, אבל הובסה בשנייה. מבצעים חשובים לא הושלמו משום שדעת הקהל הבינלאומית הצליחה לעצור אותם. יחיא סינוואר יודע שלא רק ערוץ אל־ג'זירה עומד לרשותו. הוא פוגע בישראל גם דרך ה־BBC וסקיי ניוז וערוצים נוספים. בקרב הזה אין לנו מספיק לוחמים יעילים. וכאשר אשת ראש הממשלה מתערבת, לפי פרסום של דפנה ליאל בחדשות 12, כדי לפגוע בלוחם הבולט והיעיל ביותר, היא לא עוזרת לנתניהו, היא פוגעת במדינה. מבחינתה, שזו תלך לעזאזל. העיקר הנקמה. היא כבר אמרה "שתישרף המדינה". יש חשש שהיא מתכוונת לכל מילה. נכון שבח'אן־יונס לוחמים ברגעים אלה פעילי קפלן ואחים לנשק יחד עם מתנחלים. זה לא מעניין אותה. לפי ההיגיון שלה צריך כנראה להוציא מהלחימה גם את כל החיילים והמפקדים שהשתתפו במחאה.
מה עוד צריך לקרות כדי שנזכה למנהיגות קצת יותר ראויה למדינת ישראל?
