"השארנו מאחור יבול גדול ואיכותי"
עמית כהן, מרכז
המטע בקיבוץ מלכיה | בן 44, נשוי ואב לשלושה | מפונים: לראש פינה
"זו תחושה איומה לראות את המטעים ששתלנו עמוסי פרי, בלי יכולת לקטוף אותם", אומר עמית כהן. "הותרנו מאחור יבול גדול ואיכותי, פירות של פעם בכמה שנים".
כהן אמון על 1,600 דונם של מטעי תפוחים, קיווי, דובדבנים, שזיפים ועוד שגדלים בסמוך לקיבוץ מלכיה המרוחק כ־350 מטר מגבול לבנון. המלחמה תפסה אותו בעיצומו של קטיף התפוחים והקיווי, ובשל הנסיבות נותרו על העצים מעל אלף טונות תפוחים וכ־800 טונות של קיווי. "אנחנו יכולים לטפל רק בשליש המטעים שפחות חשופים לחיזבאללה. בשבועות הראשונים למלחמה העזנו יותר, אבל היום מדובר בשדה קרב ממש וכל אחד הוא מטרה".
כמו כל חקלאי פיקח, כהן לא מאבד תקווה. "כנראה איבדנו את תנובת השנה הבאה, כי הפרי נשאר על העץ והדורבנות מתייבשים ולא יוכלו לתת פרי, אבל נשקם את העצים. נקווה שגם בממשלה ימשיכו להאמין בפרי הישראלי".
"אל תנצלו את המצב לפגוע בנו"
עודד מזרחי, מבעלי "משק יונתן מזרחי" ביסוד המעלה | בן 53, נשוי ואב לשלושה
מיד עם השחרור מהצבא, הצטרף עודד מזרחי למשק של אביו והפך לדור חמישי לחקלאים ציוניים. "אנחנו מגדלים מטעי עצים נשירים הפרוסים על 600 דונם", הוא מספר בגאווה. בשטחי החקלאות של יסוד המעלה כמעט ולא מורגשת המלחמה. "חזרנו לעבודה כרגיל, אחרי שב־7 באוקטובר העובדים התאילנדים שלנו ברחו והתקשינו בקטיף הרימונים ואיסוף הפקאנים. אבל עכשיו הם חזרו ומאפשרים לנו להתמקד בגיזומים".
מזרחי מכיר בהשלכות המלחמה על התוצרת הישראלית ומאמין כי היא בת־שיקום. עם זאת, הוא מקווה כי לא יהיו מי שינסו לנצל את שעת המשבר לפגיעה נוספת בחקלאים. "עלויות הגידול שלנו ‑ המים, הדשנים, הסולר והמסים ‑ גבוהות כל כך שהן לא מאפשרות לנו תחרות הוגנת. המאמצים להכניס לישראל סחורה מבחוץ במחירי רצפה לא תוזיל את התוצרת החקלאית והנזקים מכך יהיו גרועים יותר מאלו שעלולה לגרום המלחמה".
"היבול נהרס, בעונה הבאה העצים יהיו ריקים"
אסף שוורץ, מנהל המטע בקיבוץ יראון | בן 48, נשוי ואב לארבעה | מפונים: למלון מגדלה במגדל
"בילדותי, כשעבדתי לצד אבי במטעים, הוא השביע אותי שלא אהיה חקלאי", מספר אסף שוורץ ופורץ בצחוק. "במשך שנים הדחקתי אותו ועבדתי בתחומים אחרים, אך לפני כחמש שנים קרא לי הקיבוץ לדגל ומצאתי את עצמי שוב במטע". חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה, נטעו שוורץ וחבריו לקיבוץ כרמי יין ועצי תפוח במטע מתקדם וחסכוני. עכשיו הוא מקווה כי יוכל לחזור אליו באביב. "אבל לא ברור אם יהיה לנו כוח אדם ומה יהיה המצב הביטחוני".
שוורץ מודה כי החקלאים מתקשים שלא להתקרב לגבול בניסיון להציל את המטעים. "כשלא מטפלים בעצים, היבול נהרס, והעצים יהיו ריקים בעונה הבאה".
לדבריו, החקלאות הישראלית היא סיפור הצלחה בתנאי מלחמה - לא מול חיזבאללה, אלא מול מדינת ישראל שמעדיפה לדעתו את היבוא מחו"ל. "בעלי רשתות השיווק מעדיפים לרכוש פירות וירקות מהעזתים ומהטורקים. את המלחמה נשרוד, אבל ביום שאחרי, אני מקווה שהציבור הישראלי לא ישכח את מסירות החקלאים על הגדרות בבקעה, בצפון ובדרום ויבחר בפרי המקומי".
"החקלאות היא חלק מהזהות הישראלית"
בר חפץ, מגדל אבוקדו בקיבוץ נירים | בן 47, אב לשניים
מגיל 14 עובד בר חפץ בחקלאות, וכבר 12 שנה מגדל את מטע האבוקדו בנירים. "זה הבית שלי", הוא מצהיר. המטעים בנירים נמצאים במרחק 1,300 מטר ושני ק"מ וחצי מהגדר, ובעקבות המלחמה, לא ניתן היה לעבד אותם. "לא נתנו לנו להיכנס למטעים כמעט חודשיים והעובדים מתאילנד עזבו. אבל בניגוד להרבה חקלאים, לא התבססנו על מתנדבים וגייסנו 11 ישראלים צעירים אחרי צבא. ראשית, אנחנו לא פושטי יד ולא פושטי רגל. אם אנשים עובדים, צריך לשלם להם. בנוסף, להביא אוטובוסים של מתנדבים זה בלגן. חלק מהעבודות דורשת מיומנות מקצועית, אנשים שמכירים את השטח".
חפץ נאחז בינתיים בתקווה שנותנת לו האדמה. "אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה ואיך נחזור. אבל חקלאות מייצרת ודאות. את העצים צריך לגזום, וצריך לתת מים ולהכניס דבורים, כי עוד מעט תהיה פריחה. אני מקווה שהמלחמה תזכיר לישראלים שהחקלאות היא חלק מהזהות הלאומית שלנו. יש שמן זית ביוון וגבינות בשווייץ, התפוזים והאבטיחים והעגבניות הם חלק ממי שאנחנו".
"עצוב מאוד לראות את הבננות כך בשטח"
אמיר אדלר, מגדל בננות בקיבוץ נחל עוז | בן 47, אב לשלושה | מפונים: למשמר העמק
אחרי שנים של ניהול חנויות יין בירושלים, החליט אמיר אדלר לעבור לניר עוז, ולהפוך לחקלאי. "חיפשנו קהילה לגדל בה את הילדים. הטבע והאדמה והאוויר הפתוח משכו אותי".
אדלר מגדל 700 דונם בננות, בין סעד לעלומים. "לא יכולנו להגיע לשטח משך כחודש, כי הוא הוכרז כשטח צבאי סגור, ואז היה חשש מחדירת מחבלים ומפצמ"רים. יכולנו להיכנס לרגעים בודדים בתיאום עם צה"ל. כשחזרנו בפעם הראשונה רק סידרנו את ההשקיה כדי שהגידולים לא ימותו. יש מחסור רציני בכוח אדם, ואנחנו בפיגור של מעל שלושה חודשים בעבודות. זה מאוד משמעותי.
"הבננות צריכות הרבה מאוד מים. והחורף הזה הוא לא חורף. הייתי בשטח וזה עצוב מאוד. נצטרך הרבה עבודת שיקום". משפחתו של אדלר פונתה למשמר העמק והוא יורד לקיבוץ ולמטעים כשלוש פעמים בשבוע. "בעצם, התמיכה החקלאית פה תלויה בשיקום הקיבוץ. אנחנו עושים כל שביכולתנו לזרוע את השדות ולשקם את מה שאפשר. אנחנו רואים את העתיד של הגידולים פה כחלק משמעותי משיקום הקיבוץ".
"רק החיבור לאדמה יציל אותנו"
נועם הרשטיק, מגדל אננס בבני נצרים | בן 35
נועם הרשטיק רצה תמיד להיות חקלאי. בשנת 2016 הגשים את החלום. "רציתי להיות מחובר לאדמה, לצמחים", הוא מספר. אבל ב־7 באוקטובר הוא נאלץ לצאת ולהגן על המושב והאדמות שהוא כה אוהב.
"בשמחת תורה היינו בבית כנסת והתפללנו, כשהחלו האזעקות". הרשטיק, חבר כיתת כוננות, החל לערוך סריקות ביישוב. "חיכינו למחבלים. שמענו קריאות בקשר לסיוע ונקרענו בדילמה אם להישאר ולהגן על הבית או לצאת אליהם. היינו רק שישה חבר'ה עם נשק. בדיעבד, עצרו את המחבלים בדרך אלינו ועזרנו בפינוי הפצועים ביישובים הסמוכים.
"לעבודות חקלאיות לא הגענו עד יום רביעי, אבל גם אז, רוב העובדים לא הסכימו לצאת לשדות. רק עכשיו הגיעו עובדים חדשים מסרי־לנקה".
"לא קל לנו, אבל הסיבה שבגללה הגעתי לפה היא כדי להיות מחובר לאדמה. על כל מקום שאין בו אחיזה בקרקע - משתלטים. החיבור לאדמה הוא מה שיציל אותנו. לאן שמגיעה ההתיישבות והחקלאות - שם ננצח".
