לשבת הזו יש שם מיוחד - "שבת שירה". קוראים בה את פרשת השבוע, פרשת "בשלח", ובלב הפרשה - השירה הגדולה של עם ישראל אחרי קריעת ים סוף. וכרגיל, הסיפור אינו היסטורי אלא אקטואלי. נתחיל.
• וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם. בסוף זה קורה. אחרי שנים של שעבוד, אחרי גזירות קשות, אחרי עשר המכות - גם פרעה נכנע לתוכנית האלוקית ושולח את עם ישראל למקום שלו, ארץ ישראל.
• וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. פרשנינו מסבירים את המילה הייחודית "חמושים". בני ישראל לא רק יצאו משם חמושים בנשק, אלא: "אחד מחמישה יצאו, וארבעה חלקים מתו", כך כותב רש"י. כלומר: חמושים - מלשון חמישית, רק 20 אחוז יצאו ממצרים. הרוב, ארבע חמישיות, 80 אחוז, נשארו שם. הם לא רצו לצאת, לא האמינו בסיפור. די מפתיע שזה המסר של פרשנינו ברגעים כל כך גדולים ומשמחים: לא כל העם זכה. לפעמים המיעוט צודק, והרוב טועה. צריך לשמור על אופטימיות ועל עצמאות רוחנית גם כשזה לא פופולרי, גם כש"העולם כולו נגדנו".
• וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? למי שעוקב אחר תולדותינו, מתחילת ספר "בראשית" ועד עכשיו, היה ברור שזה לא יהיה קל וחלק. פרעה מתחרט ומתחיל לרדוף אחרי בני ישראל. מצד אחד - ים סוף. מצד שני - פרעה והצבא המצרי. ובאמצע - הייאוש. בני ישראל פונים בציניות מרירה למשה רבנו ואומרים שיש מספיק קברים במצרים, למה לצאת ולמות במדבר. העם שכבר ראה את עשר המכות, שכבר טעם רגעים ראשונים של חירות, מגלה לנו פה סוד גדול: החירות היא לא רק דבר פיזי. היא קודם כל תודעתית, מחשבתית. הם עדיין משועבדים לפחד, לא מאמינים שאפשר לצאת למציאות חדשה, לא חושבים שהם מסוגלים, שבויים בקונספציה.
• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. יש פה שילוב של עשייה אנושית (בני ישראל צריכים לנסוע, לזוז, להיכנס לתוך הים, להתחיל את המהלך) עם "ישועת ה'", עזרה והשגחה ושמירה מלמעלה.
• וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה... וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם... וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. בני ישראל נכנסים לים והוא פשוט נקרע והופך ליבשה, ואז כשהמצרים רודפים אחריהם - הים נסגר והם טובעים. קריעת ים סוף היא סמל עד היום: מציאות שנראית תקועה יכולה להשתחרר, להיבקע. מצב שנראה ללא מוצא יכול לקבל פתרון מפתיע. כל מה שאיים על חיינו, האויב שלנו, יכול לטבוע ולהיעלם.
• אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. זוכרים את העם שקיטר והתלונן? עכשיו הוא שר. בני ישראל מגיבים להתפתחות החיובית והמרגשת ב"שירת הים". זה רצף פסוקים שמחבר עבר, הווה ועתיד, שנותן תקווה. התורה לא מספרת רק עובדות, היא מרוממת אותן לשירה. שירת הים נכללת בסידור התפילה, מדי בוקר חוזרים על הפסוקים האלה מאז ומנסים להפנים את המסר. כי הפלייליסט, הניגון שמלווה אותנו, משפיע על התודעה ולבסוף משנה את המציאות. איתי רגב שר בשבי חמאס את "לשוב הביתה" של ישי ריבו, עד ששב הביתה. ישראל הצעירה שרה ב־67' את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ואכן חזרה לירושלים השלמה בתוך כמה שבועות. מיליונים שרים כעת "עם ישראל חי" וגם מזכירים לעצמם את המילים ששר יגל אושרי ש"גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך".
השבוע בהרצאות בארצות־הברית, ראיתי שני רגעי שירה כאלה: אורלי ורן גלבוע, הוריה של החטופה דניאלה גלבוע, התרגשו כאשר אולם שלם בניו־ג'רזי, רגע לפני הקידוש בסעודת שבת, שר "אשת חיל" לדניאלה. את פסוקי השיר של ליל שבת הקדישו מאות אחים בגולה לבת שלהם, ואורלי אמרה אחר כך שרגעים כאלה נותנים לה כוח. למחרת, בקהילה אחרת בניו־ג'רזי, מרדכי שנוולד שנפצע קשה בעזה דיבר, אבל בעיקר דיבר עם הכינור שלו. לשמוע את הפצוע שהשתקם מנגן "לא תנצחו אותי", גרם שוב למאות אחים רחוקים - להתקרב.
• וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה?... מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע? כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. טוב, זה כבר ממש מביך. אם היינו חלילה עורכים את התורה, לא היינו ממשיכים מהרגעים המרוממים של שירת הים ישר אל התלונות ואל הגעגועים לשעבוד. אבל אולי שוב, צריך להסתכל למציאות בעיניים: אפשר לראות את ים סוף נקרע, את האויבים שלך טובעים, ועדיין להתרפק על "סיר הבשר", בנוסטלגיה מזויפת, כאילו לא עבדנו שם בפרך.
האווירה הזו בפרשה ממשיכה ולצערנו, כשהעם מסוכסך ומפורק, האויב מזהה זאת. כמה פסוקים אחר כך עמלק מגיע להילחם בנו.
• וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה... רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת... שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. בעקבות התלונות על רעב אלוקים לא רק נותן לעם מזון מהשמיים, שמפורסם בשם מן. הוא נותן להם גם את השבת. אמנם הגוף יצא ממצרים, אבל כדי שגם הנפש תצא משעבוד - קחו יום אחד של מנוחה והפסקה, של לימוד ושיחה, כדי להיזכר בסיפור הגדול שלכם. הרי המסע עוד ארוך. צריך מוטיבציה. אי־אפשר בלי לעצור מדי פעם להתרעננות, להתבוננות. וביום שישי העם מקבל מנה כפולה של מן, "לחם משנה". זו הסיבה שבגללה עד היום, גם בשבת הזו, יושבים לסעודה מול שתי חלות שבת.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כשנחשפתי למה שקרה ב־7 באוקטובר, אני חושב שמשהו בי השתנה לנצח. יש לנו משימה כאומה להישאר מאוחדים, לא להתפרק. לעשות טוב, לדבר טוב. אנחנו צריכים להפסיק עם השיח המטומטם והשטוח. הישראלים הם הכי חזקים בעולם. כשאנחנו מאוחדים אנחנו בלתי מנוצחים. אין משימה חשובה מזו". (עידן עמדי, עם שחרורו מבית החולים, אתמול)
