החל מהמחצית השנייה של ינואר אנחנו מצויים בעיצומו של אירוע אסטרטגי בינלאומי. הוא ישפיע על תוצאות המלחמה ברצועת עזה הרבה יותר מהמו"מ השברירי בין ישראל לחמאס. ההשלכות ‑ על מלחמה אפשרית בצפון, פצצה גרעינית באיראן, הסיכוי להשיב את הביטחון והיציבות לאזור ‑ מרחיקות לכת. לא פחות חשוב מכך: הוא ישפיע על הביטחון במזרח אסיה, שאיפות סין (והסיכוי למלחמת עולם) ותיק הפנסיה של כל מי שקורא את הטור הזה.
האירוע הזה, כמובן, הוא תחילתה הרשמית של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב. עד נובמבר 2024 יש למעלה מתשעה חודשים, אבל במונחים אמריקאיים אנחנו עמוק בתוך הדרמה הפוליטית. סיקרתי מערכות בחירות בארה"ב ב־16 השנים האחרונות. הנוכחית היא החשובה ביותר לגורל ארה"ב, המערב והעולם.
קשה לנו לקחת צעד אחורה. ישראל נמצאת בליבה של המלחמה הטראומטית ביותר שלה מאז מלחמת העצמאות, אחרי הטבח המחריד ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה, ותחת איום מתמיד של פריצת מלחמה אזורית. במקביל, האוקראינים נאבקים במלחמה מרה ועיקשת נגד רודן רוסי שרוצה לשעבד אותם, או לכל הפחות לספח חלקים נרחבים מארצם. אך הסיפור הגדול של 2024 – תחת האזהרה שאנו חיים בעידן יוצא דופן, שבו הפתעות מסמרות שיער הפכו לשגרה – יהיה הקרב על הבית הלבן. זה תמיד המצב, כל ארבע שנים, לבד מזמנים שבהם הנשיא המכהן כה פופולרי, שאין עליו כל איום; רונלד רייגן היה כזה, לדוגמה. וגם ביל קלינטון. לעומתם, ג'ו ביידן מפסיד כרגע ברוב הסקרים, והוא נשיא בלתי פופולרי בעליל.
במפלגה הדמוקרטית אין קריאת תיגר רצינית על הנשיא המכהן ביידן. זו הפרקטיקה הרגילה בארה"ב, שבה קשה מאוד לסלק נשיא שרוצה להתמודד פעם שנייה מטעם מפלגתו. ממילא, הדמוקרטים טרם זיהו מועמד בקרבם שיכול לסחוף את הציבור; ביידן אסף וממשיך לצבור סכומים יוצאי דופן לבחירתו מחדש. אירועים בלתי צפויים, ובהם בריאותו, יכולים לשנות הכל. אך כרגע הוא מועמד ללא עוררין. במפלגה הרפובליקנית המצב דומה; דונלד טראמפ הצליח לסלק מהזירה את כל המועמדים, לבד מניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם. הוא פייבוריט כמעט מוחלט לניצחון בקרב על מועמדות המפלגה.
השבוע, בניו־המפשייר, טראמפ ניצח את היילי – אך היא זכתה ליותר מ־40% מהקולות והבטיחה להמשיך להיאבק. טראמפ יצא מדעתו מזעם. הנאום שלו היה פחות פוליטיקה ויותר טקסטים מאפיוזיים. "היא נתנה נאום כאילו היא ניצחה", הוא אמר, "היא לא ניצחה! היא הפסידה. בואו לא ניתן למישהי לקחת ניצחון כאשר היה לה לילה גרוע מאוד. היה לה לילה גרוע מאוד". ואז הוא אמר שהיילי לא תנצח אבל אם היא תנצח היא "תיחקר בתוך 15 דקות בידי האנשים האלה (כנראה ה'דיפ סטייט' שרודף גם אותו), לא בגלל דברים גדולים, אלא עניינים קטנים, שהיא לא רוצה לדבר עליהם". לאחר מכן עבר טראמפ להשפיל את התומכים הבכירים שלו, הרפובליקנים, שעמדו לצידו על הבימה.
"אני רוצה להסביר לך משהו", אמר לי חבר שעובד בוושינגטון, "הקרב בין טראמפ לביידן הוא מבחינתנו על גורל הדמוקרטיה. לא רק בארה"ב. בכלל. אם טראמפ מנצח, פוטין מנצח. רק השבוע, הוא נתן תחושה שלא יגן על טייוואן מפני סין. מדובר באדם שאמר שהוא יהיה דיקטטור 'ליום אחד'. בפעם שעברה שלו הרפובליקה שרדה. אבל עכשיו יש לו גם את ביהמ"ש העליון, עם שופטים שהוא מינה. עכשיו, אנחנו גם מבינים כמה הוא יכול לגרום הרס. לנצח את טראמפ זה לא הדבר הכי חשוב. זה הדבר היחיד".
מה ששמעתם בטקסט הזה הוא את תפיסת הדמוקרטים והמיעוט הרפובליקני הזעיר שממשיך להתנגד לטראמפ. הצד השני חזק יותר בדעת הקהל האמריקאית; הוא רואה בביידן נשיא חלש, חסר הישגים ממשיים, איש האתמול – ובעיקר בלתי מתפקד בשל גילו. הסקר בעמודים אלה ממחיש את מצבו הקשה של הנשיא, לפחות בראשית המרוץ. לפי סקר הרווארד־קאפס/האריס, שניבא בדרך הטובה ביותר את תוצאות בחירות 2020, 63% מהאמריקאים מחזיקים בספקות לגבי יכולותיו המנטליות של הנשיא ביידן (שציין לפני כחודשיים את יום הולדתו ה־81). 62% מהנשאלים סבורים שארה"ב "בכיוון הלא־נכון". הגירה ואינפלציה, שני נושאים כואבים במיוחד לממשל הדמוקרטי, הם אלו שמטרידים בצורה הדרמטית ביותר את הבוחרים.
שלושת הכנים של ביידן / אז מה, יגידו רוב הישראלים. אנחנו פותחים את הבוקר בחשש שברשימת שמות החללים נמצא אדם יקר לנו. הבחירות בארה"ב רחוקות, וההשלכות שלהן רחוקות יותר. אנחנו חוששים ממלחמה עם חיזבאללה, כבר בקרוב.
הנה העניין: כדי לנצח בבחירות בארה"ב, ולהטות דעת קהל, יש צורך בתכנון מדוקדק, לאורך זמן, רב־ממדי. יש בוחרים שחשוב להם המצב הכלכלי; אחרים חשים שההגירה ממרכז ודרום אמריקה מאיימת עליהם; יש מצביעים המוטרדים בעיקר מפשיעה.
ממד אחד הוא המלחמות באוקראינה ובעזה. האם בגללן הנשיא ביידן ינצח או יפסיד? נראה שלא. בוחרים בארה"ב, ובכל מקום, מתעדפים נושאי פנים. אך המלחמה בעזה חריגה. 67% מהציבור עוקבים מקרוב "מאוד" או "קרוב במידה מסוימת" אחרי המלחמה. באופן יוצא דופן, היא מעניינת מאוד צעירים; במקרה שלהם מדובר בכ־69%.
תחושת הניכור והאיבה כלפי ביידן מחלחלת לקהלים המובהקים ביותר שלו, שהם צעירים פרוגרסיביים, לא לבנים בהכרח. ומה מהווה טיעון מוביל? כישלונו במלחמה בעזה. רק 39% מהציבור הכללי תומכים במדיניות ביידן בקשר למלחמת חמאס־ישראל; הדמוקרטים הפרוגרסיביים כועסים בגלל היקף הנפגעים האזרחי בעזה. הרפובליקנים חושבים שישראל צריכה לקבל יותר תמיכה.
שני שלישים מתושבי ארה"ב סבורים שישראל מגינה על עצמה מפני חמאס; שליש חושבים שהיא מבצעת ג'נוסייד. בקרב הצעירים (גילי 18‑24) התמונה קודרת יותר: 57% מהצעירים סבורים שישראל מבצעת רצח עם ברצועת עזה. פה זה נהיה מעניין: 57% מהצעירים תומכים בישראל (מול 43% שתומכים בחמאס, נתון מופרע וחריג). 66% מהציבור הכללי חושבים שישראל מנסה להימנע מפגיעה באזרחים. השיעור הזה יציב כבר זמן רב; בכלל, הנתונים בדעת הקהל האמריקאית לא הורעו בחודש האחרון. אצל הצעירים? 64% סבורים כך, באופן מפתיע. זאת אומרת, שיש קבוצה לא קטנה של צעירים בארה"ב שסבורים שישראל גם מבצעת ג'נוסייד וגם מנסה לשמור על חיי האזרחים. חכו, זה עוד לא הסוף. 75% מהצעירים סבורים שהתקפת חמאס על ישראל הייתה בפני עצמה מעשה של רצח עם. הנה פרשנות: יותר ממה שהצעירים בארה"ב הם רדיקליים בעמדותיהם, הם בעיקר סובלים מבלבול. הייתי אומר שהם יותר מדי בטיקטוק, אבל זה קצת בומרי.
והנה הנתון הכי חשוב, שעליו מסתכל כל יועץ אסטרטגי, של טראמפ ושל ביידן: 80% מהציבור תומך בישראל ובגילי 55 ומעלה מדובר ב־90%.
שמונה מכל עשרה אמריקאים חושבים שצריך לסלק את משטר חמאס מעזה. בקרב בני 55 פלוס, פחות או יותר כולם. והאנשים האלה, היסטורית, הם שמגיעים בשיעור הגבוה ביותר להצביע. אלה נתונים שמסבירים מדוע ביידן חייב לעשות שני דברים: להשיב את הבוחרים הצעירים שכועסים עליו בגלל עזה, ולהמשיך לתמוך בישראל באדיקות.
"אם לא ננצח", אמר לי חבר במנגנון הדמוקרטי, "לא תהיה ארה"ב כפי שאתם מכירים אותה. טראמפ בכהונה שנייה יהיה עוד יותר חסר מעצורים. המזל של כולנו היה שהוא נתקל במשבר אחד, קורונה. איך טראמפ יתמודד עם מלחמה אזורית במזרח התיכון? אתה חושב שהוא היה שולח לכם רכבת אווירית?" השבתי שאינני יודע, אבל טראמפ אומר שלא היו מעיזים לתקוף את ישראל בשל עוצמת ההרתעה מתוקף נוכחותו האימתנית. החבר צחק צחוק מר.
וכאן אנחנו מגיעים למלחמה. ארה"ב צריכה שלושה דברים, בדחיפות: שהמלחמה לא תתרחב ותסתיים בהקדם, שהרשות הפלסטינית תשרוד, ושהנשיא יוכל לרשום הישג מובהק למען שלום (כמו התקדמות למדינה פלסטינית ו/או נורמליזציה עם סעודיה). ללא פיוס של הבוחרים הצעירים והפרוגרסיביים, כמו קהילות של בוחרים דמוקרטים במדינות מסוימות (מישיגן מוזכרת תדיר, בגלל הקהילה המוסלמית שם), ביידן יכול לספוג מכה קשה. הילארי קלינטון הפסידה לטראמפ במדינות המתנדנדות בכמה עשרות אלפי קולות, ביחד.
הבית הלבן רוצה עסקה כוללת במזרח התיכון, כזו שתכלול עסקת השבת חטופים, הפסקת המלחמה, כניסת הרש"פ לעזה, מסלול למדינה פלסטינית, נורמליזציה עם סעודיה. גורמים ישראליים המומים מעוצמת היומרה הזו, או החזון. האמריקאים לא מדברים על העסקה הזו רק עם ראש הממשלה נתניהו ושליחו רון דרמר. הם עוסקים באינטנסיביות בבדיקת היתכנות בקרב בכירים במערכת הפוליטית, גם מחוץ לליכוד. הכורח להגיע להסדר ברור: המלחמה כבר התפשטה לעימות עם החות'ים, שצפוי להחריף. המשך הסכסוך, זרימת הסרטונים מרצועת עזה, האפשרות למלחמה אזורית כוללת יכולים לגרום לביידן נזק יוצא דופן. להציג אותו כג'ימי קרטר מחודש, שהכל מתפרק לו בין הידיים.
פוליטית, בנימין נתניהו איננו יכול להרשות לעצמו את תוכנית־העל המדינית של ארה"ב. אלא אם החליט כבר על המובן מאליו: שהקריירה הציבורית שלו נגמרה. במקרה כזה, אם ירצה בכך, הוא יכול להתעלם מסמוטריץ' ובן גביר, צינור החמצן שלו. אל תעצרו את נשימתכם.
גורם אמריקאי שמכיר את וושינגטון היטב הגיב באגרסיביות כאשר השמעתי בפניו את ההערכה הזו. "ישראל יכולה וצריכה להפוך את נתניהו לסלובודן מילושביץ' שלה". מילושביץ' היה מנהיג סרביה הלאומן, שגרר אותה למלחמה בלתי נגמרת והואשם בפשעי מלחמה. הוא לא כיוון להעמדתו של מילושביץ' לדין בהאג על פשעים נגד הבוסנים, אלא לכך שעם סילוקו – בידי הסרבים עצמם – יכולה הייתה מדינתם להתקדם להסדרים בינלאומיים. ההשוואה לסרבים לא מצאה חן בעיניי; חמאס הם אלה שביצעו מעשי טיהור אתני, לא אנחנו. לאמריקאי לא היה אכפת. "יש לנו בחירות לנצח פה, ונתניהו מפריע".
