"זה כמו בפאזל של 1,000 חלקים", אומר גורם צבאי. "אתה לא יכול למלא אותו אם לא מראים לך את הציור". משל, אמרתי, בגובה העיניים. מה הנמשל? הנמשל הוא הקושי של הצבא להתמודד עם ההתעקשות של נתניהו להימנע מלדון ביום שאחרי. אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך שתבחר תוביל אותך לשום מקום, אמר הנרי קיסינג'ר.
המלחמה שישראל מנהלת בעזה מוצדקת. היא חיונית לביטחון ישראל, לביטחון האזור ולביטחון המערב מול ציר הרשע. השאלה היא איך מנהלים אותה, מה הגדרת המטרות, מה הציפיות, מה נקודת הסיום, מה חשוב ממה.
היא מתנהלת בתנאים מיוחדים, לאחר מחדל כבד, עם מאות חטופים שהופקרו, תחת הנהגה שלדברי חבר קבינט אחד שאומר אמת, משקרת לעם. רבים מעדיפים לעבור את המלחמה בסוג של פנטזיה, עם קציני מורל בטלוויזיה וראיונות צוהלים, ד"ש עם שיר מחאן־יונס. הלוואי שזאת הייתה המציאות.
הרבה תלוי עכשיו באדם שלא הייתי רוצה להיתקל בו במנהרה אפלה. שמו יחיא סינוואר. השבוע נדמה היה שחלה התגמשות מסוימת בעמדות שלו במשא ומתן. היו שאמרו שהוא כל כך בטוח בניצחונו שהוא מוכן ללכת לקראתנו; והיו שאמרו, להפך, הוא כל כך מבוהל ולחוץ שהוא מוכן ללכת לקראתנו. אין לי שום יומרה לדעת מה עובר בראש של סינוואר. עד היום כולם נכשלו בכך, ובראש כולם אלה שזה תפקידם. אבל אני לומד על עניין מסוים בעסקה בשני הצדדים.
אם תהיה עסקה, היא תהיה כרוכה בהכרח בישראבלוף מהצד שלנו ובחמאסבלוף מהצד שלהם. היא לא תאמר במפורש שהמלחמה נסתיימה, אבל תכלול הפסקת אש ארוכה, שאחריה, אם חמאס לא יפר אותה, יהיה קשה מאוד לפתוח במלחמה מחדש; היא לא תאמר במפורש שהרשות הפלסטינית תקבל את השליטה בעזה ושהמשא ומתן המדיני יתחדש, אבל היא תפתח את הדלת לתהליך הזה; היא לא תאמר במפורש שחמאס יאבד את היכולות השלטוניות שלו בעזה אבל תחתור לכך. בצד החיובי, היא תחזיר חטופים ותאפשר חזרת ישראלים לעוטף ולגבול לבנון. ישראל תקבל סולם לרדת בו ממלחמה שהגיעה למבוי סתום.
בצבא מבחינים בין פירוק יכולות להשמדת יכולות. טיפול במכונית, לדוגמה: ההבדל הוא בין הוצאת המנוע להריסת המנוע. במבצע חומת מגן, למשל, פורקו יכולות של חמאס בגדה אבל לא הושמדו. במלחמה בעזה צה"ל פירק יכולות. הוא לא ישמיד אותן בשלב המלחמה הנוכחי.
עסקת חטופים תסלול את הדרך לעסקה הגדולה יותר, זאת שהתבשלה בין הבית הלבן, סעודיה, האמירויות ומצרים. ישראל אמורה לקבל בעסקה נורמליזציה עם סעודיה. יותר מזה – מעמד של כבוד בקואליציה סונית פרו־אמריקאית. היא אמורה לשלם בהכרה מחודשת במוסדות הפלסטיניים ובפתרון שתי המדינות. נתניהו לא רוצה ולא יכול להסכים לחזון הזה, ובכך הוא מסיג לאחור את המהלך כולו: אין קואליציה, אין סעודיה, אין שיקום עזה, אין בעל בית בעזה, אין אמריקה. יש חמאס בעזה, יש חיזבאללה על הגבול בלבנון, התושבים לא חוזרים.
השבוע נתניהו התגרה בקטארים, במצרים ובאמריקאים. אלה לא היו פליטות פה: אלה היו נינג'ות שהונחו על הכביש כדי לפנצ'ר את התהליך. נתניהו הוא מלך הנינג'ות.
ייתכן שתימצא נוסחת ביניים. אף אחד מהמעורבים לא בנוי למלחמה שאין לה סוף. בעיקר לא בנויים לה החטופים והחטופות, הם ומשפחותיהם.
לפרק את המוקש
המלחמה יצרה עולם חדש של צרכים. בצבא מצפים לשינויים מפליגים בסדרי העדיפות של החברה הישראלית. כרגע מדובר בעיקר על שני נושאים: תקציב הביטחון, שעשוי להכפיל את עצמו, עד שמונה אחוזים מהתל"ג; והרחבה והארכה של הגיוס. אחד התנאים ליציאה מהמלחמה הוא נוכחות מוגברת של צבא בגבול לבנון, בעוטף, בגדה ואולי גם בגבול מצרים וירדן. זה אומר הארכת שירות; זה אומר הרבה יותר ימי מילואים; זה אומר פחות פטורים מהקב"ן; זה אומר גיוס חרדים. יש כאן מוקש פוליטי שאיש לא יודע לפרק אותו, בוודאי לא בקואליציה הנוכחית.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקפיצו את תקציב הביטחון לשליש מהתל"ג. מבחינת כלכלת ישראל אלה היו עשר שנים אבודות. אחריהן פירקו הכל וירדו אל מתחת לנדרש ואל שנים של משבר פוליטי ללא תקציב. צריך יהיה למצוא שביל זהב – משימה כמעט בלתי אפשרית עם שר האוצר הנוכחי, במערכת הפוליטית הקיימת.
זאת רק המעטפת. הישראלים יצטרכו להתרגל לסוג אחר של תחושת ביטחון. השנים האחרונות היו טובות יחסית. אפשר להתווכח אם חיזבאללה וחמאס היו מורתעים או שהיו עסוקים בהכנות למלחמה מתחת לאפו של צה"ל. מה שחשוב הוא שאירועי 7 באוקטובר שינו את הנחות היסוד. הישראלים מסרבים לחיות עם התעצמות של גורם טרור על הגבול. אין יותר תחושת ביטחון במחירים נמוכים.
מלחמות מתגלגלות. גם מבצע חומת מגן, שמרבים לשבח אותו עכשיו, היה אירוע מתגלגל. במלחמה הנוכחית צה"ל לא תיכנן להיכנס למערב חאן־יונס. הוא התגלגל לשם. לפעמים מדובר במודיעין חדש; לפעמים בעצם ההתגלגלות: עמידה במקום חושפת את החיילים לסכנה של דשדוש. צה"ל היה רוצה להתמקם מחוץ לשטח המאוכלס ולצאת לפשיטות ממוקדות בעת הצורך. רקטות ימשיכו לצאת מעזה, אם כי בקצב מופחת בהרבה. גם חיילים ייפגעו.
הדרג המדיני לא מכין את הציבור לרוב השינויים האלה: קשה לו; הסקרים לא טובים; הקואליציה עלולה להתפרק. נוצר פער ציפיות שגורם להרבה זרים, ידידי ישראל, לשאול מה קורה לכם, לאן אתם הולכים. קצין בצבא סיפר לי שפגש קצינים מחטיבה 551, חטיבת הקומנדו, המתקדמת בחטיבות המילואים. "כשנלחמנו בעזה הכל היה בסדר", אמרו לו. "יצאנו הביתה והכל מתפרק".
נתניהו ומתניהו
בדיחה צבאית עתיקה פותחת ברס"ר שמספר בדיחה. כולם צוחקים לבד מחייל אחד. "למה אתה לא צוחק", שואל הרס"ר. "כי אני משתחרר מחר", משיב החייל.
הרמטכ"ל הרצי הלוי יודע שהוא מכהן על זמן שאול. אירועי 7 באוקטובר ישובו ויכו בו כאשר המצב בעזה ובצפון יתייצב. במלחמת יום כיפור, למשל, דיין וגורודיש התקשו לתפקד תחת הענן הזה. עד כמה שאני יודע, הלוי מתפקד היטב וזוכה להערכה כללית. הוא מרגיש שמותר לו לומר מה שקצינים במדים נזהרים מלומר. הוודאות משחררת.
שלשום הגיב במכתב חריף על ההחלטה של מבקר המדינה להתחיל לבדוק את ההחלטות שהובילו למחדל 7 באוקטובר. "הביקורת תסיט את קשב המפקדים מהלחימה, תפגע ביכולת התחקיר המבצעי ואיכותו ולא תאפשר הפקת לקחים", כתב הלוי. "אין תקדים לקיום ביקורת בעת מלחמה". במילים אחרות, אם צה"ל לא ישיג את היעדים שלו, האשמה תיפול על מבקר המדינה.
המכתב היה הצעד הראשון. אתמול ציטט עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", גורמים בצמרת הביטחונית שחושדים שהמבקר משרת מזימה של נתניהו – "להסיט את אש הביקורת לצה"ל כדי להרחיק ממנו, מנתניהו, ביקורת ציבורית".
האם החשד מבוסס? אני לא בטוח. עד כמה שאני יודע, היחיד שביקש בכתב ממשרד המבקר לפתוח בחקירת המלחמה היה מיקי לוי, יו"ר ועדת ביקורת המדינה של הכנסת וחבר יש עתיד. הוא דרש שהמבקר יוציא דוח ביניים בתוך חודש וחצי.
המבקר, מתניהו אנגלמן, פתח את כהונתו בהודעה שהוא, בניגוד לאחדים מקודמיו, לא יבקר את עבודת הממשלה בזמן אמת. הוא יבקר אותה לאחר מעשה. זה היה משגה כפול: ראשית, הוא קנה לעצמו שם של מבקר מטעם, עוד מינוי נפל של נתניהו; שנית, הוא עיקר את הכוח של משרד המבקר כלפי משרדי הממשלה. לא פוחדים ממנו; לא סופרים אותו. אני מניח שהוא מבין היום שטעה, ביג טיים. אירועי 7 באוקטובר הפכו עליו את עולמו. לבד מחברי הקואליציה שלנו, שחיים עדיין ב־6 באוקטובר, 7 באוקטובר הפך את העולם של כולנו.
הרמטכ"ל כתב שאין תקדים לביקורת בעת מלחמה. לא מדויק: המבקר מיכה לינדנשטראוס מיהר להפעיל את צוותי הביקורת במלחמת לבנון השנייה, בכותרות גדולות, כמנהגו; המבקר יוסי שפירא נכנס מיד להחלטות במבצע צוק איתן. מה גם שהמלחמה הנוכחית, על פי הצהרות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, עתידה להימשך שנה או שנתיים לפחות. המלחמה תירשם כנראה בספרים כארוכה במלחמות המדינה (מלחמת הקוממיות התחילה לפני הכרזת העצמאות ונסתיימה אחריה). מה יעשה משרד מבקר המדינה בינתיים? מה יעשה האגף הענק לביקורת מערכת הביטחון?
"הנושא ייחקר כשהמצב המבצעי יאפשר זאת", משיב צה"ל לכל גילוי שנוגע להתנהלות שלו לפני, בזמן ואחרי 7 באוקטובר. התשובה הייתה בגדר הסביר ב־100 הימים הראשונים. האם היא תהיה סבירה גם בשנה הבאה, בשנתיים הבאות?
אנגלמן כתב קודם כל ללשכת ראש הממשלה וביקש חומרים. מזכיר הממשלה יוסי פוקס היה אצלו בשבוע שעבר באותו עניין. בצבא הוא מתכוון לפתוח בבדיקת התפקוד של פיקוד העורף, נושא לא טעון במיוחד. מהרמטכ"ל הוא מבקש שימנה קצין קישור. בכל מה שנוגע לדרג הלוחם, הוא מסתפק בבקשה לאפשר לו גישה למסמכים. הוא מבין שמוטב לו לא להיכנס כרגע לניהול המלחמה.
בקשה דומה הוגשה לשב"כ. סוכם שהמבקר יתחיל לבדוק מסמכים, ובלבד שלא יפריע לתחקירים מבצעיים.
אנגלמן הרוויח את החשדות נגדו ביושר. עם זאת, מפתיע שהתקשורת, שלא חוסכת בביקורת על מחדלי צה"ל לפני 7 באוקטובר ובמהלך אותו יום, הופכת את הצבא לחסין כאשר מדובר ביוזמת ביקורת של המשרד שזה תפקידו. לכל מי שמשוכנע שיש כאן קונספירציה, מזימה דו־ראשית של נתניהו ומתניהו, אני מציע תיאוריה חלופית: המבקר התעורר סוף־סוף משנת היופי שלו. כל אדם ושעת היקיצה שלו. הרמטכ"ל הגיב בקיצוניות כדי להרתיע אותו. המבקר הבין את המסר וינהג בזהירות. בקיצור, עוד יום במשרד.
מכתב הבכירים
מכתב גלוי, שקורא להדחתו של נתניהו בשל מחדלי המלחמה, מתפרסם כאן הבוקר ויתפרסם בסוף השבוע בארצות־הברית. חתומים עליו 26 בכירים לשעבר במערכת הביטחון ו־17 בכירים מהתחום האזרחי, ביניהם שלושה חתני פרס נובל. רוב החותמים הביעו את דעתם הנחרצת על נתניהו עוד לפני 7 באוקטובר, חלקם מעל הבמה, בהפגנות בקפלן. העניין איננו ברשימת השמות אלא בעיתוי: המחאה, שהוכנסה להקפאה עמוקה ב־7 באוקטובר, מבקשת לחזור אל מרכז השיח הציבורי. הטיעונים השתנו; המטרה לא השתנתה. המכתב ממוען לנשיא הרצוג וליו"ר הכנסת אוחנה, אבל פונה בראש ובראשונה לזירה הפוליטית האמריקאית. ג'רמי לוין, שהיה מנכ"ל חברת טבע ומחזיק באזרחות אמריקאית וישראלית, יזם והחתים.
רשימת החותמים כוללת את בוגי יעלון, דן חלוץ, תמיר פרדו, נדב ארגמן, דני יתום, אסף חפץ ויעקב פרי, כולם ראשים בדימוס של זרועות הביטחון, ובכירים לשעבר באותן זרועות. הפרופסורים צ'חנובר, הרשקו ושכטמן, שלושתם חתני פרס נובל לכימיה, חתמו גם הם. אל הטענה מתקופת המחאה, שנתניהו חותר להרס הדמוקרטיה, התווספה הטענה שהוא אשם במחדל 7 באוקטובר. "דמם של הנרצחים על ידיו", נאמר במכתב. "הוא איננו כשיר, מהותית ומוסרית, להוביל את ישראל למלחמה, והוא מהווה איום מיידי וקיומי על מדינת ישראל".
אלה דברים קשים מאוד, שנאמרים בעיצומה של מלחמה ובעיצומה של מערכה בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית על סיוע החירום לישראל. הנשיא ביידן מבקש להעניק לישראל 14 מיליארד דולר, סכום אדיר, שישראל זקוקה לו היום יותר מאי פעם בעבר. חברים באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית מעכבים את האישור בטענה שפצצות מתוצרת אמריקה הורגות אלפי אזרחים בעזה. בוחרים צעירים מאיימים להימנע מהצבעה בבחירות בגלל התמיכה הגורפת של ביידן בישראל.
אני לא זוכר אירוע בכל שנות המדינה שבו נשיא אמריקאי חשש שהתמיכה שלו בישראל תגבה ממנו מחיר בקלפי. קרה ההפך: בשנת בחירות חששו נשיאים להתעמת עם ממשלות בישראל. החשש היה מאובדן תרומות ומאובדן מצביעים יהודים במדינות מפתח. ישראל הייתה קונצנזוס. לא עוד.
נתניהו, האיש ומה שהוא מסמל, נמצא בלב הוויכוח. העוינות כלפיו בשיח האמריקאי הפנימי חורגת מהדיון על המלחמה. כמו פוטין, הוא נתפס כגיבור במפלגה אחת, הרפובליקנית, וכנטל במפלגה האחרת, הדמוקרטית. כמו כאן, גם שם הוא שואב את כל החמצן בחדר. הסירוב המופגן שלו לדון בתוכנית של ביידן לסיום המלחמה דוחף את בכירי הממשל למסקנה שאיתו אי־אפשר לעבוד יותר. מבחינתם הוא לא כשיר. בדיונים פנימיים בבית הלבן מחפשים עכשיו דרך להידבר עם המערכת הפוליטית ודעת הקהל בישראל מעל לראשו של נתניהו.
המכתב שקורא להחלפתו מזהיר מפני הנזקים שהוא גורם, לטענת החותמים, ליחסים עם ארצות־הברית. הוא ימצא אוזן קשבת בבית הלבן.
