גם הפלסטינים וגם הדרום־אפריקנים מבינים שאין משמעות מיידית ומעשית לאף צו שהוציאו השופטים בהאג, שנועדו לגונן על האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה, ולכפות על ישראל (לשיטתם) את העמידה בתנאי האמנה נגד רצח עם - כל עוד ארצות־הברית מסוגלת להטיל וטו במועצת הביטחון על מימושם. המבצע שלהם מתוחכם יותר: יצירת דימוי, נרטיב, סביב המלחמה בעזה. ולפי הנרטיב הזה, ישראל מנסה לחסל את העם הפלסטיני. עצם ניהול הדיון הוא הישג בעבורם; קבלת צווי ביניים כלשהם? מצוין.
ישראל ניהלה בהאג קרב בלימה. הוא היה קשה ביותר בגלל ההתבטאויות המטופשות של קברניטיה. כזכור, הוכחה של עבירת רצח העם, אפילו לכאורה, אפילו לצורך צו ביניים בלבד, דורשת המחשה כלשהי של "כוונה" להשמדת הקבוצה המאוימת (במקרה הזה, לכאורה, הפלסטינים). מה ששירת את הדרום־אפריקנים, והוזכר באריכות בפסיקה, הוא התבטאויות המנהיגים הישראלים. אם הם, כולם, היו נמנעים מסנטימנט של כעס והדהוד נקמה, לבית הדין בהאג לא היו כלים - אפילו לצו ביניים.
הצוות המצוין ששלחה ישראל להאג, ממשרדי החוץ והמשפטים, הצליח לעשות דבר חשוב, וזה עולה מקריאת הפסיקה כולה. הוא המחיש את מוטיב ההגנה העצמית של ישראל. הזכות להגנה עצמית היא עקרון יסוד במשפט הבינלאומי, וכנראה הסיבה להישג של ישראל בקרב הבלימה הזה: העובדה שבית הדין לא אמר לה לעצור את מלחמתה בעזה. הוא גם לא הורה על צעדים הומניטריים ספציפיים (לדוגמה: להתיר כניסה בלתי מוגבלת של סיוע לרצועה, או להוציא את כוחות צה"ל מאזורים מסוימים).
בישראל אומרים כי רבים מההישגים קשורים לנוכחותו ולהשפעתו של אהרן ברק. כאשר החלו הדיונים הפנימיים בהאג, טוענים אותם גורמים, הדיבור בתוככי בית הדין היה על צו להפסקת פעילות צבאית. אולי צו מוגבל שיתייחס לפעילות צבאית באזוריםאוכלסים במיוחד. ברק עמל קשה בתוך בית הדין כך שלא יהיה כל צו להפסקת פעילות צה"ל. הם גם אמרו שאזכור החטופים בפסיקה והדרישה של בית הדין מחמאס לשחררם מיד, הם תוצר של פעילות אינטנסיבית מצד השופט ברק - מאחורי הקלעים.
לכך יש להוסיף את דעת המיעוט יוצאת דופן שכתב ברק עבור בית הדין בהאג - שפורסמה בסוף־השבוע לראשונה ב־ynet - שבה הוא כתב על חוויותיו כילד בשואה, והביע התנגדות נמרצת להאשמות של דרום־אפריקה, "שביקשה לייחס להבל את פשעו של קין". ברק כן הצטרף לדעת הרוב בשני סעיפים מבין הצווים נגד ישראל - הקוראים להעמדה לדין על הסתה לרצח עם, ולצעדים להעברת סיוע הומניטרי - אך גונן על ישראל בהקשר להתבטאויות השרים ובכיריה, וציין כי לא הייתה בהן כוונה נגד כלל העם הפלסטיני, אלא נגד חמאס. עם זאת, החלק הדרמטי ביותר בדעת המיעוט הוא זה שבו מפרט נשיא בית המשפט העליון לשעבר על חוויותיו בשואה. ברק כותב כי עבורו, "רצח עם" הוא יותר מסתם ביטוי. "רצח עם הוא צל על ההיסטוריה של העם היהודי, והוא שזור בחוויה האישית שלי. הרעיון שישראל מואשמת כעת בביצוע רצח עם קשה לי מאוד באופן אישי. כניצול של השואה, אני מודע עמוקות למחויבותה של ישראל לשלטון החוק כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך חיי, פעלתי ללא לאות כדי להבטיח שהמטרה והתכלית של אמנת רצח העם יתממשו בפועל; ונלחמתי כדי לוודא שרצח עם ייעלם מחיינו".
ואחרי כל זה, רצוי להיזהר ולא להתמכר להישג בקרב הבלימה. בסופו של עניין, תביעה שכזו, דרך בית הדין הבינלאומי לצדק, היא מהלך ציבורי ודיפלומטי - לא משפטי גרידא. הפלסטינים רצו שכולם ידברו על עלילת הדם שלהם, שצה"ל מבצע רצח עם בעזה. כל עוד הדיון בהאג מתקיים, העלילה הזו ממשיכה לחיות.
