מאז 7 באוקטובר אנחנו עומדים משתאים מול לוחמי הדור הזה, שסוחב בפק"ל סט ערכים שכולנו חייבים לאמץ. דור שמחסניות הנפש שלו עמוסות בסולידריות שגם D9 לא יוכל לפרק, שמרסס אחוות אחים ולוחמים שראוי בגינה להוסיף בתים לשיר הרעות, דור שמגלם במעשיו ובמילותיו דרך ארץ ואהבת אדם שחברי הממשלה הזו לעולם לא יצליחו לסגל לעצמם. דור שמפגין נאמנות למולדת ובז לנאמנות לבייס ומצויד בחוסן שכל אוחזי החסינות הממשלתית יכולים רק לחלום עליו.
ולכן, כאשר מדינה שלמה התרגשה מעידן עמדי שעמד על הפודיום עם השחרור מבית החולים לאחר שנפצע בעזה, כולנו גם הבנו שהוא לא עומד שם רק בשם עצמו. ראינו באישונים של הלב, שלצידו ומאחוריו ומלפניו עמדו שקופים ונוכחים כל כך גם דור ענקי של לוחמים, גברים שבגברים, שאינם מושכי קהל וזרקורים כמו היוצר והזמר כוכב פאודה, אבל כולם עשויים מאותם חומרים של זקיפות רוח וזקיפות קומה. של קול שלא מתבייש להישבר מפאת געגועי דמעות לחברים שנפלו, אבל ממשיך להילחם בקור רוח ובנחישות את המלחמה הצודקת הזאת.
דור שקם ועולה מתוך מכתבי הפרידה עתירי המנהיגות והאחריות שהותיר אחריו, שיורה מתחת לקסדות ולרשתות ההסוואה תובנות שמייצגות את כל מה שאנחנו צריכים לאמץ ולהפוך להיות, ובעיקר דור שאנחנו למדים אותו לצערנו גם מתוך ההספדים שנושאים ההורים, האלמנות והחברים, וצוואתו אחת: להיות עם מאוחד, כדי שמותם לא יהיה לשווא.
ולכן, הסיפור הוא לא עידן עמדי, אלא אמת מילותיו שחשפה שוב את התהום העצובה הפעורה שבין הלוחמים שלנו לבין המנהיגים שקמו עלינו, בעיקר כשאנחנו מבחינים באימה שהדבק שמתחת לסטיקר "חזקים ביחד" כבר מתחיל להתייבש ולהיחלש.
לצערנו, לוחמי מילואים רבים שחוזרים בשבוע האחרון מהקרבות אל החברה האזרחית, פושטים את מדי הקרב מגואלי הדם ועולים על מכופתרת מגוהצת, מגלחים את הזקן ומתאמצים לסחוב חיוך, נדהמים מכך שהם נתקלים לא רק בשיח המפלג שעדיין ניטש בין חלקי העם ודאי ממשיך ונורה מכיוון בית הנבחרים וישיבות הקבינט, אלא גם בבגידה מצד המעסיקים שלהם.
בכתבה שפירסמנו בעיתון זה בסוף השבוע עולה תמונה מקוממת ולפיה לא מעט לוחמים מתחילים לקבל זימונים לשימוע לקראת פיטורין, ואחרי שאיבדו בקרב את החברים הכי טובים - הם צריכים להתמודד גם עם אובדן העבודה והפרנסה. וכאן ובעיקר כאן אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את המורשת של הלוחמים שלנו, ולא לעמוד מנגד. כחברה אזרחית, חובה עלינו בכל מקום עבודה שאנחנו עובדים בו, להתייצב כצבא איתן ומאוחד מול כל מעסיק נקלה ותאב ממון ולהודיע ש"לפטר לוחם שחזר משדה הקרב זה לא דבר שנמצא בסט הערכים שלנו, ואנחנו לא מוכנים להיות חלק ממקום עבודה שנוהג כך".
זו חובתנו כלפי הלוחמים שחוזרים אט־אט לחברה האזרחית. ולכן, בואו לא נהיה אדישים. בואו נהיה עידן עמדי ונחנך מחדש את המנהלים שלנו ואת הפוליטיקאים שלנו, את פקידי הציבור שלנו ואת עצמנו. כי במדינה שבה כל יום הוא מלחמה על הקיום, סולידריות וערבות הדדית חייבות לעלות גם על אזרחי.
