בהקדמה למהדורה העברית ל'ההפוגה', ספרו השני המתאר את שיבתו מהלאגר, כתב פרימו לוי שאינו מופתע מכך שספרו הקודם לא פורסם בעברית. "[זהו] יומן של מחנה ריכוז, נושא מוכר מדי מכדי שספר נוסף יעורר תשומת לב". משפט אופייני ללוי, שפשטותו היובשנית מכסה זעקה לנוכח אבסורד, או לכל הפחות תעלומה: אותו "יומן" הוא אחת מיצירות הספרות הגדולות והמשפיעות של המאה ה־20, שבעת כתיבת הדברים כבר עוררה תשומת לב רבה באיטליה ומחוצה לה.
ב־1988 ראה אור לבסוף הספר בישראל תחת הכותרת 'הזהו אדם?' בתרגומו של יצחק גרטי, ובהוצאת עם עובד. מאז, הספר נמכר בעשרות מהדורות ונמכר בעשרות אלפי עותקים, נלמד במערכת החינוך, הומחז בתיאטרון, ובאופן כללי נכנס למחזור הדם ולעולם המושגים הישראלי. לאור השתלשלות זו, ראוי להתעכב על שורות הסיום שימצא הקורא בגב התרגום החדש, שרואה אור עתה בהוצאת 'הספריה החדשה' בתרגומו של מירון רפופורט, תחת השם 'אם זה אדם': "מבחינות רבות אפשר לומר ש'אם זה אדם' מתורגם כאן לעברית לראשונה. לראשונה הוא מובא בסגנונו של פרימו לוי, על דיוקו, ובמלואו".
הדברים מהדהדים פגמים רבים שנפלו בנוסח העברי הקודם של גרטי. השמטת מוצאה הטריפוליטאי של משפחת גטניו ערב המסע ללאגר — שהובילה את צאצאיו של לוי להעביר את זכויות התרגום אל ה'ספריה החדשה' — היא הבולטת והידועה שבהם. אבל עיקר הבעייתיות נעוץ בסגנון: המחבר אימץ לשון שלווה ומפוכחת של עד, מתוך רצון להביא את הקורא קרוב ככל הניתן אל חוויית הלאגר (המחנה), אך בעברית הצטייר לוי מבוית ומלא פאתוס. הדוגמה העזה ביותר לכך היא שם הספר: בעוד Se questo è un uomo הוא משפט תנאי קטוע, המעלה על הדעת את קטיעותו של 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' של פגיס, 'הזהו אדם?' הוא נזיפה נשגבת בנוסח אמיל זולא. עניין חשוב נוסף שחטא לפואטיקה של לוי הוא ריבוי השפות במחנה: גם כאשר מבהיר לוי שאינו מבין מילים מסוימות בגרמנית או הונגרית, מזדרז תרגומו הקודם של גרטי לפרשַן בסוגריים ובכך להרחיק את הקוראים מחווייתו של לוי הדמות. לנוכח חשיבות בלבול הלשונות בלאגר והקבלתו לבבל, לרבות בניית המגדל, לחוויה זו השפעה מכרעת על עיצוב עדותו.
מסיבות אלה ודומות להן, טוב שתרגום חדש, גמיש ומדויק מאפשר מפגש מחודש עם יצירתו של לוי, הנחוץ גם במנותק מסוגיות התרגום. הוא נחוץ מכיוון שמעבר לאיכויותיו הספרותיות, 'אם זה אדם' הוא דיווח יקר ערך. המחנה הוא עולמם של האנשים נטולי השם ונטולי הגיל, ולפני כל לקח או מסקנה מספק לוי תמונת עולם חיה של החיים מעבר לגדר התיל, על מערכת הקסטות הקשיחה, המסחר התזזיתי והמסועף, והמעמד הכפול של חוקים בלאגר, שלגבי מרביתם ציות מסוכן מהפרה. כאשר מונחים כמו "שואה", "גטו", "קאפו" או "מחנה ריכוז" נוכחים בשיח הציבורי כמטפורות מתות וחסרות הבחנה, 'אם זה אדם' ישווה לחוויית הקצה של העם היהודי ממשות קונקרטית. אך אם החוויות של לוי וחבריו למחנה פרטיקולריות, המסקנות שהוא מבקש מאיתנו לשקול אינן מוגבלות לעם או לנסיבות מסוימים.
לתרגום החדש נלווית מסה עשירה ויפה מאת מנחם פרי. דרך הצלבת מקורות בלשית וניתוח נרטולוגי, פרי מנסח היפותזה רבת־מעוף (תרתי משמע) על הזיקה בין יצירתו של לוי לבין חייו - עד רגעיהם האחרונים. לא כל קוראיו העתידיים של 'אם זה אדם', רבים מהם ודאי חברי משלחות נוער לפולין, יעמדו בסף המיצוי הגבוה שפרי מציב בהבנת "אירועים משקמים אקוויוולנטית, הבונים מטונימיות־מטאפורית". אך המאמר מראה בבהירות רבה כיצד עם השנים הלך לוי ונקרע בנאמנות הכפולה לספרות ולעדות, לקוראי 'אם זה אדם' ולגיבוריו. מתח זה הוא הטוען כמה מן הרגעים הנהדרים והנוראים ביותר בכתיבתו של לוי בכוחם. בדיון על מושגי הטוב והרע המתפרקים ממובנם בתוך המחנה, מסביר לוי שקציני האס־אס מחמירים באיסור הברחות שיני הזהב הנעקרות מלסתות ההפטלינגים (אסירים) כי הן הפכו לרכושם: "טבעי אפוא שיעשו ככל יכולתם שהזהב לא יצא את המחנה". כמו במשפט הנזכר למעלה מההקדמה ל'הפוגה', אותו "אפוא" שנמסר בפנים חתומות חותר תחת הזעזוע שיעורר יתר המשפט בכל שומע שמחוץ למחנה. בשלב הסלקציה, כאשר זאטלר נידון לתאי הגז אך ממשיך להטליא את חולצתו, לוי תוהה: "האם עליי לגשת אליו ולומר לו שהחולצה לא תשמש אותו יותר?" אך למי שייכת התהייה? ללוי הדמות, שאיתר עוד מציאה מזדמנת במאבק הישרדותו המר, או שמא ללוי הסופר המביט באירועים ממרחק הזמן תוך שיפוט מוסרי? נוכחותן של תודעת העד ותודעת המספר זו על גבי זו וזו לצד זו, ללא הכרעה, מעניקה לרקמת הטקסט של לוי את חותמה האסתטי המיוחד.
המפגש עם 'אם זה אדם' בתצורתו החדשה מלווה ברגשות מעורבים, שלפחות חלק מצִדם הנוגה נובע מהשאלה: איזה קשב עשוי להימצא לו "על דיוקו" של התרגום והיצירה. במחקר התקבלותו של לוי בישראל אמת המידה המרכזית הייתה יחסנו כחברה לשואה (החל בהשתקה של השנים שלאחר המלחמה, עבור בפתיחות המאוחרת בעקבות משפט אייכמן וכלה בתימוכין אידיאולוגיים שכל צד מצא בו), נדמה ש'אם זהו אדם' נוחת כעת בארץ לא נודעת וקשה להבקעה. את עמדתו המפורסמת של לוי לגבי היעדר רוע מוחלט וקיומו (המידבק) באזור אפור, יהיה קשה ליישב עם הזוועות שקרו ותועדו ב־7 באוקטובר מחד גיסא, ועם המסר העולה מאולפני החדשות וממסדרונות הכנסת מאידך גיסא, של מלחמה ב"שני מיליון נאצים". •
אם זה אדם // פרימו לוי } תרגום: מירון רפופורט } הספריה החדשה } 271 עמ'
